שנה למותו של יהל פלוטניק

שנה למותו של יהל

יש שירים ששומעים בימי זיכרון,

שיש בהם הרבה עצב. הרבה עצב, אבל גם סוג מסויים של יופי.

שיר אחד כזה הוא על הנסיך הקטן. הנסיך הקטן, שלא יראה עוד כבשה שאוכל פרח.

אבל הוא, הנסיך וגם  יהל.

ראו, חוו הרבה.

ראה, נהנה, השתומם והמשיך בדרכו.

הוא לא נדבק לשום דבר.

המבוגרים יכולים להתווכח אם יש חיים אחרי, או לא

אבל בשביל הנסיך הקטן שעבר בעולמות, זה היה טיול.

מטילים, ועוזבים למקומות אחרים. לעולמות אחרים.

וכשהיה הוא צריך לעבור למקום אחר, הוא עבר.

פשוט עבר כי זה הטבע שלו.

הוא לא באמת סבל.

"פגשתי אותו בלב המדבר",

מתחיל השיר על הנסיך הקטן.

רק במדבר העצום - אפשר לפגוש נסיך קטן.

בעיר שמים לב לחנויות, לאיך לחצות על הכביש

לשלטי פרסומת, לאנשים בלבוש אופנתי, והפלאפון מצלצל באמצע.

נסיך קטן- שם  לא פוגשים.

מקסימום מתרגשים כי עבר לידינו כוכב טלוויזיה או חבר כנסת.

ואומרים וואוו

הרבה אנשים שמו לב ליהל

רק בתוך המון סואן, צועק או משתולל או צוהל

אבל לא ידעו ששם, אף פעם לא פוגשים נסיך קטן.

את יהל פגשתי בעיקר בפינת החי

בדרך כלל בא עם עוד ילדים – אז היה מותר.

הוא והם העדיפו שיש מקום גדול, עם פחות כללים

פחות בטון, קירות ושאר דברים סינטטים

שיש בבתי-ספר ובבתי-ילדים.

הוא אהב את המרחב הגדול, לרוץ, לשחק, לנסות

להיות שם, לראות,

ללטף, לשמוע קולות טבע, האכלות והמון חיות.

מלא חיים, אוהב את כל החיות

אוהב את האפרוחים, משיט את הברווזונים אוהב את החולדות.

נמצא המון בפינת-ליטופים.

תופס חיות למשחקים.

לרכב על החמור, נורא רוצה לראות איך הנחש אוכל עכבר;

נשאר עד מאוחר

מאיץ 'נו – מתי ניסע על הטרקטור כבר'

"אפשר לזרוק ביצים ?"

בא ומשחק שם עם חברים;

 לוקח חיות לטייל

נהנה, מתפעל.

"עמיחי אני יכול, בבקשה, לגדל אותו".

– כלומר גידול אישי, הוא רצה

ביקש כל פעם לעשות כך על עוד ועוד חיות

מכין כלוב, מארגן, מסדר, בונה, ואחרי לא יותר מדי זמן רוצה חיות אחרות.

זה הטבע שלו. לעשות, לשנות.

לא להיתקע, לא להידבק רק לדבר אחד כי "זה שלו"

כמו השמש שלא נותנת אור רק לעלה אחד.

ביקש לעזור. לא פספס כלום, גם עם עשה קצת בלגן,

אהב את הדני ענק, נכנס ללול, לספארי, ואפילו לדורבן (בלי רשות).

כשהחמוסים היו עוד חדשים  ופה ושם היו נגיסות –

רצה להיכנס ולשחק איתם – "אין דבר אני רגיל מחמסמוס לנשיכות",

ולמרות שהיו לי דאגות – מאז ועד היום הם לא נושכים;

הוא סחף אחריו הרבה ילדים,

והפך את החמוסים לחמו-דים.

- "עמיחי – אפשר בבקשה לתפוס דגים עם הרשת"

- "לא זה מציק להם ועוקר בבריכה את הצמחים";

 כמה דקות אני במחסן והוא כבר עם הרשת במים.

אני גוער, והוא – "אבל למה ????" – עם חיוך שובב, תמים,

ולמחרת אותו דבר בכלוב התוכים,

עם אותה הרשת הוא ודניאל אחריהם רודפים ולוכדים.

(לפחות מנסים)

אבל מה – תמיד מסתדרים:

אף פעם לא עשה בפינת חי דבר רע כמו לגנוב או להיות אלים.

ויפה יותר  כפי שנכתב בשיר:

ליהל עיניים גדולות ורואות (ובעצם כל כולו)

לכל פרח וחי וציפור, ולב להרגיש בו את כל המראות.

ילד עם חוכמה אמיתית

 שהיתה בלי קשר לספרים, ולהצלחה- בית סיפרית.

ילד שלא אהב גבולות, מלַאכותִיוּת ותאוריות

של בוגרי  אוניברסיטאות,

ושידע היטב ליהנות, לצחוק, לנסות, לשחק, לצעוק, לבכות;

לא פחד – אלא אהב את החיות

ולא ירא מחוויות אחרות:

מטפס אל  המגדל מיים

ונתלה אל-על על הברזלים

"יהל, תרד – זה מסוכן, זה לא בנוי בשביל זה"

אני צועק אליו למעלה,

יהל, תרד מהמרומים !

"אבל למה" ?

למה

- "לא רוצה", נבוך, הוא מתעקש, חרש מחייך.

(בשבילו זה טיול)

מה אפשר לעשות ?...

הוא שם למעלה. מי יודע, איך להוריד ?

יהל בחייו ובמותו היה בקונפליקט מתמיד

בין לחיות לפי כללים מרובעים, שניסו להכתיב לו, ומה שנדמה  כהכנה לעתיד.

לבין לנפץ את אותם כללים.

במותו ובחיים.

בקיבוץ שלא מתים בו ילדים ממחלות ומפיגועים (מזה הם מוגנים),

אלא מקללת הטכנולוגיה, המלכותיות, סינטטיות, מכאניות, שאין בה רחמים:

האוטו הדורס, והטרקטור המתהפך;

יהל אף פעם לא אהב מרובעות ומרובעים,

ועם זה נחתכו לו החיים.

ואנשים מרובעים – למדו מזה שרק צריך להיות יותר מרובעים.

ויותר צבועים, מסובנים מכוסת"חים. ומיותר מדי דברים טבעיים סולדים.

וילד קטן ותם  שאל, למה ?

אותיות עצרו את השורות

החיות עצרו מנוסתם

וכל האינטילגנטים

עמדו חוורי פנים, ולא מצאו תשובה.

וכל הרי הגעש וכל הסערות

וכל האריות, וכל הנמרים

וכל הנהרות, וכל הכוכבים

וכל הגדולים וכל החכמים:

לא מרובעים !

ולא מאמינים ששום עגל זהב יסדר להם את החיים.

ואיזה יופי יש להם, ואיזו עוצמה !

תשמור על העולם, ילד.

כמה שתדע יותר, ילד, אתר רק תבין פחות.

ובשעה מסויימת נסגרות דלתות.

מת אב ומת אלול ומת חומם.

סיפור של חיילים ושל אזרחים התחיל אז (וממשיך עכשיו והיה קרוב במיוחד היום).

עם כל הדבש והנחש

גם נאסף אז תישרי ומת עימם.

לך ילד לך,

אולי בסוף המערב

האור שלך יאיר בין חלליו.

אף פעם לא אהב מרובעות ומרובעים

המקום בו יהל נפל בשני המיקרים גבעה עם עץ קטן, וקול הנפילה לא נשמע.

סוף דבר מהספר "הנסיך הקטן".

ורק אחרי שהנסיך הקטן "נעלם" מעריצים את התכונות היפות שבו.

כשמישהו עם תכונות יפות, יפות ממש, חי - אם נעריץ אותו - מהר מאוד נבין שאנחנו לא בסדר. כי אנחנו לא כאלה. והוא ידרוש מאיתנו להשתנות. או אם אנו חושבים שכך זה צריך להיות באמת, אז אנחנו צריכים לדרוש מעצמנו שינוי ממשי, ואנחנו הרי לא רוצים להשתנות, אלא שמישהו אחר ישתנה, ולספר לעצמנו שאנחנו מאוד בסדר.

אחרי שהוא מת - נזכרים כמה זה יפה, בלי שזה דורש מאיתנו כלום. ואפשר להזכיר מה שרוצים, ולהמשיך לעשות מה שרוצים. ואם באים רגשי אשם, אז אפשר לספר לעצמנו שאנחנו לא כאלה, ואפילו היינו קרובים למישהו גדול במיוחד. אפשר לשבח את התכונות היפות ולעשות את ההיפך מהם.

דתיים אלופים בלהעריץ רק אחרי המוות אנשים גדולים מבלי שהם ואבותיהם הלכו או הולכים בדרכם של אותם גדולים. גם לחילוניים לא חסר.

לכן, חלק ממשחק החיים של אותם נסיכים קטנים אבל גדולים - זה המוות. כי אחרי המוות מעריכים יותר, מבינים אותם יותר. לפעמים זה משנה משהו - יותר ממה שמשנה הערצה עצומה לקבוצת כדורגל, למשל. הרבה כוח יש להם.

וכל מה שיש בו רוח - לא מת.

משל מגדלי התאומים

היו היה בארצות הברית, יומיים אחרי האזכרה במלאת שנה למותו של יהל, אסון שבו ביום אחד התנגשו שני מטוסי נוסעים חטופים במרכז הסחר העולמי, מגדלי התאומים, אשר נחשבו ממיטב היצירה האדריכלית והארכיטקטונית. כל אחד מהם היה בן מאה ועשר קומות, ובשתיהם עבדו ביום רגיל כחמישים אלף איש, ועברו בו מדי יום כמאה וחמישים אלף איש. מטוס נוסעים חטוף נוסף התנגש בבנין הפנטגון - משרד ההגנה האמריקאי. בהשוואה למקרה בקיבוץ, שלוש הבנינים הללו נבנו עם מהנדסים יותר מוכשרים - אולי אפילו הכי מוכשרים, אולי ביניהם היה גאון בניה. היה להם עם ציוד הרבה הרבה יותר מתוחכם, עם בטיחות ואבטחה רבים יותר, עם הרבה יותר כסף וחומרים יותר יקרים - אך שם התופת היתה רק יותר גרועה ולא הדברים הללו הם מה שעוזרים למצוא מפלט מהשימוש המוגזם בסינטטיות וטכנולוגיה.

(תמונות מאתרי חדשות שונים)

באותו יום נחטפו בארצות הברית ארבע מטוסים. בכל ארבעתם היו יחד 266 נוסעים. בכל מטוס היו שלושה עד שישה חוטפים. משני מטוסים הגיעו לפני ההתרסקות דיווחים באמצעות טלפון סלולרי מאישה לבעלה, שאמרה שלחוטפים סכינים רגילות וסכינים יפניות בלבד, ומבעל לאישה , אשר סיפר כי לחוטף אחד סכין ולשני קופסא אדומה שהוא אומר שזו פצצה. כלל החקירה בנושא העלתה שבסופו של דבר לחוטפים היו סכינים בלבד.

במטוס ממנו התקשרה האישה היו מעל למאה נוסעים. אפילו אם הנוסעים היו עושים לחוטפים לינץ', זה היה הולם את הנסיבות. זה לא היה. ממה שידוע, במטוס בו התקשר הבעל לאישה היתה בסוף לאחר הצבעה דמוקרטית בין החטופים, התקוממות כלשהי על ידי שלושה אנשים בלבד, שידעו מה כוונת החוטפים פחות או יותר. היה זה מעט מדי ומאוחר מדי, כנראה בעיקבות זאת הופל המטוס בשטח פתוח בטבע. נוסעיו נהרגו. ביחס לשאר המטוסים היה זה הנזק המועט ביותר, והמעשה הנכון ביותר.
בשאר שלושת המטוסים לא עצרו את החוטפים. למה ? - אך ורק, כי הם פחדו להיחתך.

בעקבות זאת מטוסם, שהוטס על ידי אחד החוטפים, התרסק על אחד מבנייני התאומים ועל בנין הפנטגון וקרתה הקטסטרופה הטרוריסטית ההמונית ביותר מאז ומעולם. אלפים הרוגים, ונעדרים לנצח, פצועים, יתומים/ות, אלמנים/ות ולמעשה חלק גדול של העולם זועזע.

עשרות נוסעים מול אנשים בודדים עם סכינים רגילות. הנוסעים נזהרו לא להיחתך.

כולם מול בנינים מה"מתוכמים בעולם", ובסטנדרטים מהגבוהים בעולם.

אסון.

מעריב 20.09.2001.

אנשים במטוס, שמובל על ידי מלומדי טייס, פנאטים, בטוחים שהם יודעים את האמת, ושכולם צריכים ללכת לפי הכללים הנוקשים והפאדנים וה"טהורים" שלהם.

אוסף ענק של כללים מלומדים "אינטיליגנטים", עם כל מיני הבנות מוזרות: שהם משהו גדול במיוחד, שהם יודעים הכל, שהם יכולים לנתח כל דבר, שהם יכולים להיות נוכלים, שהם יכולים להיות אגרסיביים, שהם יכולים לתת הסבר צודק לכל מעשיהם. והם הורגים אנשים תמימים.

אנשים תמימים, שלא עשו רע להורגיהם ומעניהם.

כשיש הרג של אנשים לא תמימים, למשל במלחמה בין עבריינים, כנופיות סמים, או "סתם מלחמה" זה מגייס הרבה פחות תמיכה.

אבל לתמימות כוח עצום, בין אם זה של ילד קטן שלעזרתו נחלצים רבים, ובין אם זה הרבה אנשים תמימים. כוח שיכול לנצח הכל. כוח שבמקרה הזה גורם לרבים מארצות שונות בכל רחבי העולם, בעלי דתות ואמונות שונות, ואפילו הפשעים שכל אחד מהם עושה שונה - אבל כולם יחד הציעו תמיכה ועזרה לנפגעים, ולמלחמה נגד, שתיתן אחת ולתמיד שיעור למי שמנסה לפגוע בתמימות האנשים ובאנשים תמימים.

הם מבינים שבלי תום אי אפשר, כי בלי זה - עם מה נישאר ?

כתבה מאתר האינטרנט של מעריב על מותו של יהל

על יהל ב'משגב ברשת'

דברים שכתבו על יהל מורתו וחבריו לכיתה (מתוך 'משגב ברשת')

חזרה לדף הראשי