פלמ"ח – פלי"ם – צ.ה.ל. 1945-1950

יעקב בן ציון (מלך)

צעדי הראשונים בפלמ"ח מתחילים בספטמבר 1944 כשאני רק בן שש עשרה וחצי ומתחזה לבן שבע עשרה וחצי. אל המחלקה באיילת השחר, הגיעו מגויסים ממקומות שונים בארץ כשחלקם הגדול מיוצאי הנוער העובד.

בשלושת החודשים שלנו באיילת השחר, עברנו אימונים בסיסיים שכללו, תרגילי שדה, נשק קל וספורט שימושי. במקביל, עבדנו בענפי המשק השונים. אני שובצתי למטע תפוחי העץ, לעבודה בהשקיה. אחרי כמה תקלות, למדתי להשתלט על זרימת המים בתעלות והתחלתי ליהנות מהעבודה. ייתכן, שלחוויית ההשקיה שעברתי באיילת השחר יש חלק בהחלטתי העתידית, ללמוד הנדסה חקלאיתבמגמת מים וקרקע. מכל מקום, שמונה שנים יותר מאוחר, בטכניון, בשיעור על השקיה בתלמים (שיטה שבינתיים יצאה מהשימוש), הייתי היחידי בכיתה שחווה אותה, בפועל.

על אף השהות הקצרה יחסית בגליל, "חרשנו" את האזור. שוטטנו באגם החולה, טיפסנו על הג'בלאות וירדנו לואדיות.

חלום בלהות

זיכרונותיי מתקופת איילת השחר יהיו חסרים, אם לא אזכיר את המלריה שתקפה אותי.

בוקר אחד, התעוררתי עם חום גבוה, גופי רעד וראשי כמו עמד להתפוצץ. נלקחתי למרפאת הקיבוץ, שם הובחנתי כחולה בקדחת הביצות – מלריה. מיד אושפזתי בחדר החולים וטופלתי בכינין. ייתכן שאילולא החלום הסוריאליסטי שחלמתי שם, לא הייתי זוכר שחליתי כלל.

בחלום, היו שני מגדלים שהזדקרו מהים. על כל מגדל עמד תיש מזוקן. האחד מושך אותי בראשי, השני ברגלי ואני מתוח בין שני המגדלים כשמתחתי הים ומעלי השמים. אחלה חלום.

מחלקת גבעת חיים

בנובמבר 1944 עברנו לגבעת חיים, לפלוגה ה' של הפלמ"ח, והתארגנו במחנה המחלקה שקדמה לנו, לא רחוק ממפעל השימורים והברווזייה. את האימונים הראשונים עשינו בדגש על הכרת הסביבה הקרובה והרחוקה. השיבוץ לעבודה נעשה על פי רוב לפי צרכי סידור העבודה של הקיבוץ, תוך התחשבות בהעדפותינו.

אני, עם הניסיון שלי ברפת, העזתי ובקשתי להשתלב בענף. אף על פי שענף הרפת לא היה כלל ברשימות של סדרן העבודה, הופגשתי עם מרכז הרפת שהזמין אותי לשעת החליבה. משנוכח, שאני יודע לחלוב, הסכים לצרף אותי לצוות משמרת הבוקר. שעות העבודה שלי היו שונות מאלה של מרבית חברי המחלקה. חליבת הבוקר שלי התחילה בחמש בבוקר ובצהריים סיימתי את יום העבודה. הייתי מאוד מרוצה וגאה בעבודתי ונהניתי מידידותם של צוות הרפתנים.

החיים במחלקה נכנסו בינתיים לשגרת אימונים ועבודה. תעשיית ה"קומזיצים" מסביב למדורה החלה לשגשג. מהמפעל, זרמו אלינו המיצים והשימורים, מהלול, הביצים והעופות ומהרפת, החלב והשמנת.

הדחף להישגיות והצטיינות ליווה אותי בכול. באימונים הפרא-צבאיים, בספורט ובעבודה. השתדלתי לעשות את הכי טוב שיכולתי.

מאמצי, כפי הנראה, נשאו פרי uבינואר 1945 נשלחתי לקורס מדריכי ספורט של הפלמ"ח בחוות חפציבה שליד חדרה. הייתי אחד מתוך שני המקומות שהוקצו לפלוגה.

קורס המד"סים נמשך כחודשיים, עסקנו בעיקר בספורט שימושי כגון: טיפוס והליכה על חבל, תרגילי "אומגה", ריצות שדה למרחקים ארוכים, קפ"פ (קרבות פנים אל פנים) במקל וסכין, וג'או-ג'יצ'ו, אבל גם בספורט קלאסי כמו, התעמלות קרקע ומכשירים, אגרוף,ריצה וקפיצה. חלק ב' של הקורס – שחייה, התקיים באביב בקיבוץ גינוסר.

בשובי למחלקה בגבעת חיים, חיכתה לי הפתעה. מפקד המחלקה, חיים ויינשלבוים, הודיע לי שאני ויצחק זייד, נבחרנו לצאת לקורס מפקדי כיתות שיתחיל בעוד כחודש בג'וערה.

בינתיים אמר, תצא עם המחלקה לקורס הימי הקצר לשדות-ים. קורס זה, היה חלק מתכנית האימונים של רוב מחלקות הפלמ"ח והוא נועד להכשיר לוחמים בפעולות נחיתה והורדת עולים מאוניות המעפילים.

אחרי שחזרנו מהאימון הימי, התחלתי בהכנות לקורס המ"כים. עדיין הייתי המום ומופתע מההחלטה לשלוח אותי לקורס זה. הנה רק חזרתי מקורס המד"סים, וטרם הספקתי להיכנס ממש להדרכה וכבר אני בדרך לקורס המ"כים היוקרתי בג'וערה.

עד 1945, נהג הפלמ"ח להכשיר את מפקדי הכיתות שלו בתוך הפלוגות או במסגרת הקורסים של ה"הגנה". הקורס בג'וערה, היה הראשון המרכזי והעצמאי של הפלמ"ח, בפיקודו של יצחק רבין.

קורס המ"כים שלי בג'וערה, בבסיסו החבוי בין יערות מנשה, התחיל באפריל 1945 ונמשך כחמישה חודשים. זה היה לא היה קל. ההליכות המייגעות בשבילי הכרמל ורמת מנשה, הריצות, אימוני השדה, הנשק ותרגילי הניווט היו אינטנסיבים ומתישים. על אף העייפות וחוסר השינה, משכנו והיינו תמיד במצב רוח מרומם. ובכל זאת, מה עם איזה סיפור פיקנטי מהקורס? טוב. הנה אחד:

בשעור טקטיקה, על גבי שולחן חול, הציג המדריך, מולה כהן, בעיה של חדירה למתחם מבוצר. אף אחד מהפתרונות שהוצעו על ידי החניכים לא התקבל על ידו. להפגת המתח ובנימה של הומור, הצעתי לרדת למתחם באומגה. (מגרונו של מדריך ספורט). הצעתי התקבלה אמנם על ידי הכיתה כבדיחה טובה, אבל המדריך שפך עלי את חמתו וסילק אותי מהשעור. נקראתי לבירור אצל מפקד הקורס, יצחק רבין (לימים רמטכ"ל צ.ה.ל. וראש הממשלה). ספר לי את גירסתך למה שאירע בשעור, אמר לי רבין. אחרי שסיפרתי, שאל אותי, "איך היית אתה מגיב אם היית במקומי". הפתעתי מהשאלה ואחר שהתאוששתי, אמרתי " שאלה קשה. אני חושב שהייתי שואל כמוך". הצלחתי להעלות חיוך על פניו וכטוב ליבו בסיפור הזה, אמר לי, אתה יכול לחזור לכיתה שלך ואת הבדיחות תשאיר להפסקות.

עם סיום הקורס, חזרתי למחלקה בגבעת חיים. התברר לי ש"נמחקתי" מהמחלקה ושמעכשיו אני שייך זמנית למפקדת פלוגה ה' עד לשיבוצי כמפקד כיתה באחת המחלקות של הפלוגה. התמקמתי ללינת לילה באחת המיטות הריקות שהיו במחנה ולמחרת נסעתי לגבעת השלושה, לבסיס הזמני שלי.

במטה הפלוגה נאמר לי שאני משובץ כמ"כ ומדריך ספורט למחלקת משמר השרון החל מספטמבר הקרוב ועד אז, עלי לצאת כמד"ס למחלקת רמת הכובש. בזמן שהותי ברמת הכובש, עברתי שם קורס חבלה בסיסי שבדיעבד, השפיע מאוד על מהלכי ופעילותי בהמשך. סמוך לסיום הקורס, עוד בהיותי ברמת הכובש, יצא לי לצאת ולהשתתף במסע לילי לקטע נידח על מסילת הרכבת ליד קלקיליה, במטרה לאסוף נשק שהושלך עבורנו מהרכבת ולהביאו לסליק ברמת הכובש. עבורי, הייתה זו פעולה ראשונה "על אמת" שהייתה כרוכה במיומנות שדאית ובביצוע מדויק.

הורדת מעפילי הספינה – "דלין"

פעולה אחרת שהשתתפתי בה ושריגשה אותי במיוחד, הייתה באוגוסט 1945 - הורדת מעפילי ספינת המעפילים "דלין" וליוויים מקיבוץ שדות-ים למחנה הזמני של קיבוץ מעגן מיכאל בפרדס חנה. ה"דלין", הייתה הראשונה בגל ספינות ההעפלה שהגיעו לארץ, בין 1945 ל 1948. היא יצאה מאיטליה עם 35 מעפילים והצליחה לחמוק מעיני הבריטים, ולהגיע לחוף שדות-ים. במבט לאחור, מי יכול היה לשער אז, ששנתיים וחצי מאוחר יותר, אלווה אני את אניית המעפילים "לקוממיות" מצרפת לארץ ושבעוד 12 שנה, אצטרף כחבר לקיבוץ מעגן מיכאל.

מחלקת משמר השרון (אני עומד בצד ימין)

בספטמבר 1945 כמתוכנן, הגעתי למשמר השרון והתייצבתי בפני מפקד המחלקה, רפי ויינברג, בן קיבוץ יגור.

זו הייתה הכשרה מגויסת של חניכי התנועה המאוחדת (פורשי מחנות העולים וגורדוניה), בנים ובנות מכל חלקי הארץ.

כשאר המ"כים, עסקתי בהדרכה בנשק ובאימוני שדה ובנוסף, ביחד עם ברכה פולד, גם היא בוגרת חפציבה וג'וערה, בספורט שימושי וקפ"פ (קרב פנים אל פנים).

לקראת סוף אוקטובר 45 הוקפצתי שוב למחלקת רמת הכובש, לכמה ימי הדרכה בספורט שימושי וכאילו במקרה, צורפתי לחוליה שיצאה משם ב"ליל הרכבות" לחבלה במסילת הברזל המנדטורית בקטע שבין קלקיליה לטול-כארם. במבצע "ליל הרכבות" שהיה אחד הראשונים של "תנועת המרי העברי" (שיתוף פעולה בין ההגנה-פלמ"ח, האצ"ל והלחי), חובלו יותר ממאה וחמישים מטרות לאורך מסילות הברזל בכל חלקי הארץ והתחדד המאבק המזוין של היישוב היהודי בארץ ישראל בשלטון הבריטי.

למרות ה"קביעות" שהייתה לי במחלקת משמר השרון, הוקפצתי מדי פעם להדרכה במחלקות האחרות של הפלוגה (רמת הכובש,גבעת השלושה וגבעת חיים-הכשרת המכבי), או לקורס השתלמות, משימה או פעולה.

באמצע פברואר 46, כשבוע לפני ההתקפה על מחנה הצבא הבריטי בשרונה, הוטל עלי ועל עוד מ"כ ממחלקת גבעת השלושה, לערוך סיור סביב המחנה בשרונה. משכנו את הסיור אל מעבר לשש אחר הצהרים - שעת העוצר, במגמה לעקוב אחר תנועת השומרים בערב.

לרוע מזלנו, נעצרנו על ידי פטרול בריטי שעבר במקום והובאנו לחקירה במשרדי הבולשת הבריטית ביפו. לחוקרים סיפרנו שאנחנו לומדים בבית הספר בגבעת השלושה, שיצאנו העירה לבלות ואיחרנו את האוטובוס האחרון לפתח תקווה. לאחר כמה שעות במעצר, שוחררנו והוסענו עד לשער הקיבוץ. מעניין אם אחרי ההתקפה על שרונה, קשר מישהו מהחוקרים בין ההתקפה והשוטטות שלנו בסביבה.

ליל וינגייט

ליל וינגייט הוא שמו של אחד המבצעים הגדולים, המקיפים והמשולבים ביותר של כוח ההגנה והפלמ"ח.

בליל ה 26 במרץ 1946, עמדה ספינת המעפילים "וינגייט" (על שמו של הקצין הבריטי, צ'ארלס אורד וינגייט. "הידיד", שסייע בהקמת "פלוגות הלילה" של ההגנה), כשעל סיפונה 248 מעפילים, לפרוץ את ההסגר הימי הבריטי על חופי ארץ ישראל, להוריד את המעפילים בחוף תל אביב ול"העלימם" בין תושבי העיר.

להבטחת הצלחת המבצע, רוכזו בתל אביב כוחות רבים של הפלמ"ח, הפל"ים, אנשי החי"ש של ההגנה והגדנ"ע והקימו בעיר שלושה מעגלי אבטחה וחסימה נגד הבריטים כדי להקשות עליהם לפעול כנגד הורדת המעפילים.

את קטע ה"חגורה" המזרחית והצפונית, איישו שתי מחלקות מפלוגה ה' של הפלמ"ח, מחלקת משמר השרון ומחלקת גבעת חיים. תפקיד הכוח, במבנים של כיתות וחוליות, היה לחסום את דרכי הגישה לתוך העיר, וכך למנוע החשת תגבורת למקום הורדת המעפילים.

בשעות הערב המאוחרות, בעוד הכוחות ממתינים בעמדותיהם, נתפסה הספינה על ידי משחתת בריטית, הובלה לחיפה ונוסעיה נלקחו למחנה המעצר בעתלית.

במשך הלילה, נתקלו כוחות צבא ומשטרה בריטיים במספר נקודות חסימה. ההיתקלות החמורה ביותר, אירעה בפינת הרחובות מרמורק ויהודה הלוי (היום, אבן גבירול). משוריין בריטי שסייר סביב שרונה (הקריה)הבחין בפעילות חשודה באזור וכשהתקרב, פתחה עליו באש החוליה שהתבצרה במרפסת הבית הסמוך, בפיקודה של ברכה פולד. כוח בריטי מן המחנה הסמוך נזעק לעזרת המשוריין ובחילופי האש נורתה ברכה פולד ונפצעה קשה. בעודה מדממת, נלקחה על ידי הבריטים לחקירה במשטרת יפו ורק לאחר החקירה, נלקחה לבית החולים הממשלתי שבו נפטרה לאחר זמן קצר.

נחזור קצת אחורה, אל סיפורי האישי.

כמה ימים לפני הפעולה, נאספנו מפקדי הכיתות והמחלקות עם ה- מ"פ באחד מבתי הספר בצפון תל אביב, לקבלת הפקודות והמשימות ובהמשך, יצאנו לסיורים להכרת השטח, כל מפקד באזור משימתו. בחלוקת המשימות והכוחות, הפתעתי לשמוע שהחסימה שלי תתמקם בכניסה לרחוב מרמורק, עם כוח של חוליה מהכשרת גבעת חיים. הרגשתי כאילו נפלו עלי השמיים. פשוט, נעלבתי. מה קורה פה, שאלתי את עצמי. שולחים אותי לרחוב קטן עם כוח בגודל חוליה ושאנשיה לא מוכרים לי. התקוממתי ופניתי למפקד הפלוגה בטענה שאינני מתאים לפקד על החסימה שיועדה לי, כיוון שאינני מכיר מספיק את הסביבה, אינני מכיר את אנשי החוליה ושאני מעדיף לקבל משימת חסימה בשטח פתוח באחת הכניסות לעיר עם לוחמים ממחלקתי. לשמחתי, קיבל מפקד הפלוגה את בקשתי והציב אותי לפקד על חסימת גשר הירקון, סמוך לסמינר הקיבוצים הישן.

גשר הירקון של אז, היה צר יחסית (שני נתיבים), נבנה מבטון ופלדה ושימש מעין שער כניסה צפוני מאזור הרצלייה ורמת השרון. בתקופה זו טרם נסלל כביש החוף, תל אביב-חיפה. עכשיו הייתי מאוד מרוצה.קבלתי נקודת חסימה אידיאלית, עם כוח של כיתה מוגברת – 15 פלמחניקים מהמחלקה שלי, שהכרתי אישית ומקרוב.

את משימת החסימה ברחוב מרמורק, קיבלה ידידתי, ברכה פולד. מי יכול היה לדעת שכך יתגלגלו הדברים. בדיעבד, החסימה ברחוב מרמורק הייתה הנקודה החמה והטרגית ביותר במבצע הזה שבו נהרגה ברכה פולד.

בסיור המוקדם שערכתי, בדקתי את הגשר שלי, את דרכי הגישה והמילוט האפשריים, איתרתי נקודת "סליק" זמני למקרה הצורך ותכננתי את מיקום עמדות הלוחמים, את אמצעי החסימה והמכשולים הפיזיים. ערכתי תרשים מפורט של הגשר וסביבתו שעליו סימנתי את העמדות ומכשולי הכביש השונים.

התכנית כללה, מלבד כוח האש שיהיה בידינו (מקלע, תת מקלעים, רובים ורימונים), גם " מטעני מולוטוב" ומכשולי כביש נוספים. המכשול העיקרי שתכננתי היה כבל פלדה שימתח באלכסון לרוחב , קטע הכניסה לגשר, באופן שרכב שיגיע במהירות נסיעה רגילה בחשיכה, ייתקל בכבל ויוסט לצידו השמאלי של הגשר, לפני הכניסה אליו, הישר לתוך הירקון, או יתקע במעקה הגשר. הפעלת מטען הבעירה ("פח מולוטוב"), שיוטמן בנקודה זו, יצית את הרכב ויחסום זמנית את המעבר.

למחרת, חזרתי שוב לגשר עם כמה מאנשי הכוח שלי (מפקדי החוליות, החבלן ועוד) להשלמת ההיכרות עם השטח ובדיקת התכנית במקום. עם השלמת התכנון, נפגשתי עם מפקד המחלקה שלי ועם נציג ממפקדת הפלוגה לדיון וקבלת אישור.

בערב ליל הפעולה, הגענו לשכונת בורוכוב הסמוכה (היום גבעתיים) לקבלת הנשק, התחמושת והציוד ובעזרת סייר מכוח החי"ש באזור, עשינו את דרכינו לגשר.

ככל שאני זוכר, שעת הפעלת החסימה נקבעה לחצות. קצת לפני חצות, הגיע אלינו נער מהגדנ"ע, רכוב על אופניים והודיע בשם המפקדה על דחיית הפעלת החסימה. בשעה די מאוחרת אחר חצות, קיבלנו הודעה על ביטול החסימה, הטמנת הנשק ונסיגה מהמקום. את הנשק והציוד, הטמנו בבורות שחפרנו קודם לכן בחורשה הצמודה לסמינר הקיבוצים, ולפנות בוקר עזבנו את המקום.

למחרת בליליה, חזרתי לגשר עם כמה מאנשי וכמה מאנשי החי"ש האזורי, הוצאנו את הנשק מהמחבוא והעברנו אותו דרך השדות, בחזרה לסליק בשכונת בורוכוב.

בית הערבה

במאי 46, יצאתי לקורס חבלה פלוגתי מתקדם שהתקיים בקיבוץ בית הערבה. בית הערבה, היה מקום אידיאלי לקיים קורס כזה שכן היה מבודד ומרוחק מעיני הצבא והמשטרה הבריטיים. בקורס זה, בנוסף לאימון והתרגול שעשינו במיקוש מתוחכם, ערכנו ניסיונות בפיצוץ "מטענים חלולים" שהיו חדשים לרובנו. בזמני הפנוי, הייתי קופץ למחנה של הכשרת בית הערבה, שכמה מחבריה היו איתי בקורס המ"כים בג'וערה.

באחד הימים, בשעות אחר הצהריים הלוהטות, יצאתי עם כמה מחברי לשחייה בירדן. כמו חברי, השארתי גם אני את סנדלי באוהל ויצאנו לדרך. אני, שלא הייתי רגיל לחומה של האדמה, הייתי בבעיה. כפות רגלי האדימו וכאבו והתקשיתי בהליכה. בדרך ראיתי שלולית מים וקפצתי לתוכה כדי לצנן מעט את רגלי. חום המים המלוחים בשלולית היה נורא. פי כמה יותר מחום האדמה היבשה. זינקתי החוצה חבול ומקפץ עד שאיך שהוא, הגעתי לירדן וקפצתי למים.

מן הפח אל הפחת. בעוד שכל כולי מתמסר למים הצוננים, לא שמתי לב שאני הולך ונסחף בזרם החזק ששרר בקטע הזה של הנהר ומתקרב אל הסלעים המזדקרים במורדו. ניסיתי להיחלץ ולחתור לחוף ולא הצלחתי. הרגשתי שאני מאבד שליטה וחשתי את הסכנה הקרבה. למזלי. אחד החברים ראה אותי נאבק בזרם וקלט מה קורה לי. באחת, רץ לאורך הגדה, עבר אותי, קפץ למים ותפש אותי בזרועותיו. כשנרגעתי, שאלתי את עצמי. מה יותר מסוכן? לטפל בחומרי נפץ ובמוקשים או לשחות בנהר זועף ובלתי מוכר.

"מלך"

בשובי מבית הערבה למשמר השרון, מצאתי שרפי המ"מ עזב ובמקומו התמנה "רעננה", אחד המ"כים במחלקה.

חזרתי לשגרת ההדרכה ויצאתי עם המחלקה לסדרת אימוני שדה, ניווט ונשק מרוכזים בקיבוץ גל-עד שברמות מנשה. בשיעור "ברן" שהעברתי, הדגמתי "תפיסת עמדה". "רעננה", שעקב מן הצד, לא יכול היה כנראה להסתיר את התפעלותו מהאופן בו בצעתי את התרגיל, התקרב ואמר: "אתה מלך" ומהיום הכינוי שלך יהיה: "מלך". כך דבק בי הכינוי "מלך" שמלווה אותי עד היום.

השבת השחורה

השבת השחורה הוא כינוי ישראלי לשבת של ה- 29 ביוני 1946 שבו ביצעו הצבא והמשטרה הבריטית, מתקפה רחבת היקף וחסרת תקדים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. מבצע זה, בא בעקבות הפעולות הנרחבות של תנועת המרי העברי שהבולטת בהן הייתה, ליל הגשרים.

בשבת זו, עם שחר, פשט כוח של כשבע עשר אלף חיילים ושוטרים, על עשרות קיבוצים, כפרים וערים, הכריז על עוצר בית וערך חיפושים לגילוי מחבואי נשק ומעצר חשודים. מטרתם העיקרית של הבריטים במבצע זה, הייתה לשבור את כוחו של הפלמ"ח.

במבצע זה ששם הקוד הבריטי שלו היה "אגאתה", נהרגו כמה אנשי משקים, נתגלו כשלושים מחבואי נשק ("סליקים") ונעצרו קרוב לשלושת אלפים איש, פלמ"חניקים, קיבוצניקים, עירונים וכמה מראשי הסוכנות היהודית.

באותה שבת, השבת השחורה, הייתי במשמר השרון. לפנות בוקר, בטרם האיר השחר, התעוררנו, חברי המ"כים ואני, למשמע דפיקות חזקות בקירות הצריף שלנו ולפני שהבנתי מה קורה, פרצו לחדרינו כמה חיילים עם רובים מכודנים מופנים אלינו. הם דרשו מאיתנו בצעקות, להתלבש ולצאת עימם החוצה. בחוץ, על אף החשיכה, יכולנו לראות עשרות רבות של חיילים, גם הם עם רובים מכודנים,מתרוצצים בין אוהלי המחלקה.

תוך איום בדקירה, ריכזו אותנו ברחבת המחנה ולאחר שווידאו שהאוהלים נותרו ריקים, הוליכו אותנו אל המכלאה המרכזית שהקימו ברחבת החנייה של הקיבוץ שם בודדו אותנו משאר חברי הקיבוץ והציבו עלינו שמירה כבדה. לקראת הצהריים, לאחר חקירות וחיפושים, העלו אותנו ועוד כמה מחברי הקיבוץ על משאיות צבאיות והובילו אותנו למעצר ב "לטרון ב".

בעוד שמחנה המעצר לטרון הידוע, נבנה כמחנה מעצר ללוחמי המחתרות ולעצירים פוליטיים, לטרון ב', היה מחנה צבאי בריטי מתקופת מלחמת העולם השנייה ונוצל בשבת השחורה כמחנה מעצר זמני.

להערכתי, רוכזו במחנה זה כאלף מעצורי השבת השחורה, בעיקר חברי פלמ"ח. עם הגיענו למחנה, חולקנו לצריפים והתמקמנו על המזרונים שנפרשו על הרצפה.

לקראת הערב, התקהלנו קבוצות, קבוצות בין הצריפים והחלפנו סיפורים וחוויות. בעוד אנחנו מדברים, ניגש אלי אחד ממדריכי קורס הספורט שלי בחפציבה, לקח אותי הצידה ושאל אם אהיה מוכן להעביר למחרת בבוקר, תרגיל ספורט לכל העצורים, על מגרש המסדרים של המחנה. הופתעתי ושאלתי מדוע הוא פונה אלי, שכן ראיתי במחנה מד"סים מנוסים וותיקים ממני. תשובתו הייתה פשוטה. אף אחד מאלה שפנה אליהם לא היה מוכן לעשות זאת. לא חשבתי הרבה ונתתי את הסכמתי.

לא בזבזתי זמן ופניתי לכמה מחברי מחלקתי ובקשתי שיתייצבו לידי בבוקר וידגימו את התרגילים אל מול המתעמלים. בבוקר, על פי הנחיות שהעבירה המפקדה הסמויה שהתארגנה במחנה, התאספו כל העצורים במגרש המסדרים ותוך דקות, התארגנו בשורות ועמדו מוכנים להתחיל את התעמלות הבוקר.

התרגילים שהעברתי, היו בעיקר "תרגילי רושם" שהורכבו מתנועות ידיים ורגליים, ניתורים ומחיאות כפיים. הרעיון היה, להפגין בפני הבריטים, שאנחנו גוף מאורגן, ממושמע ושרוחנו איתנה. אכן, מזווית עיני, ראיתי את הקצינים והחיילים הבריטים מתקבצים וצופים בנו בחשדנות ובהשתאות.

עוד באותו יום, לאחר ארוחת הבוקר הדלה שחולקה לנו, נקראנו, כל העצורים לחקירה והתפקדות. במהלך החקירה שהייתה די גסה, ניסו החוקרים, לברר מי זה הבחור שהנחה את התעמלות הבוקר. היה להם קשה לזהות אותי שכן, איש לא שיתף איתם פעולה ורבים מהעצורים נראו דומים. קרחים, במכנסיים קצרים ובסנדלים.

אחרי כמה ימים בלטרון ב', הוסענו למחנה המעצר ברפיח, על גבול מדבר סיני, שם רוכזו רוב עצורי השבת השחורה. את הנסיעה לרפיח עשינו בדרכים צדדיות, הרחק מיישובים יהודיים, מחשש שנפרוץ בעזרתם את השמירה ונימלט.

ברפיח, הוכנסנו ל"מחסן" גדול (האנגר), עם מחיצות תיל בתוכו. בכל "מחסן" כזה, שוכנו כחמש מאות איש, שהתחלקו לקבוצות. בכל "מחסן" היו מספר שולחנות שעליהם אכלנו, קראנו, שיחקנו ולמדנו. רוב שטח ה"מחסן", היה תפוס על ידי אלונקות בד נמוכות שהוצבו בצפיפות גדולה וששימשו לשינה. למרות המחיצות התיל במחסן, יכולנו לעבור בו מחלק לחלק ולהפגש עם הקבוצות האחרות באותו ה"מחסן".

כבר בימים הראשונים להגעתנו למחנה, התחלנו לארגן את המטבח, להנהיג סידורי ניקיון, להקים חוגי ספורט ולימוד. בחרנו נציגים שיעמדו בקשר עם שלטונות המחנה לשמירה על זכויותינו כעצירים ומידי פעם, ביקרו אותנו נציגי מוסדות היישוב, עודדו ודווחו לנו על הנעשה בחוץ.

בדרך כלל, היחסים עם הצבא היו טובים. נהנינו מאוטונומיה כמעט מלאה ויכולנו לנהל את חיינו לפי בחירתנו. כהשלמה למזון הבסיסי שקיבלנו מהצבא, התחלנו לקבל מוצרי מזון שנשלחו לנו מבחוץ. משלוחים תכופים אחרים ולא פחות חשובים, כללו ספרים, בגדים, משחקים וחומרים לעבודות יד.

במחסן שלנו, מעבר למחיצת התיל, זיהיתי כמה פלי"מניקים שהכרתי ממחלקת מעברות. ביליתי הרבה במחיצתם ואהבתי לשמוע את סיפוריהם המרתקים על ההעפלה והשיט בים. למדתי מהם לשזור חוטים ולקלוע חגורות ושיחקתי איתם ב"צוללות" שהיה המשחק האהוב והפופולארי שלהם.

בהתפקדות, נרשמו אנשי הפלמ"ח בשמות פיקטיביים. אני, אימצתי את השם "מלך גוטרמן". "מלך" - הכינוי שלי ו"גוטרמן" - שם משפחתה של אימי.

ב 25 ליולי, כמחאה על מעצרינו, פתחנו בשביתת רעב. הבריטים, בניסיון לשבור את השביתה, הביאו משאית גדולה מלאה בכיכרות לחם טריים וריחניים ופרקו אותה במרכז המכלאה, אבל איש לא נגע בהם.

האם הייתה זו השביתה שהביאה את גל השחרורים הראשון, חמישה ימים לאחר שפרצה? אינני יודע. מכול מקום, בגל השני או השלישי, בצהרי ה 30 ביולי, שוחררתי ביחד עם גבי זילברשטיין, פקודי ממחלקת רמת השרון.

העוצר הגדול

האוטובוס שהסיע אותנו לתל אביב, הביא אותנו לפנות ערב לבית הועד הפועל של ההסתדרות, ששכן אז בפסאג' ברחוב אלנבי. כשהגענו, שמענו שהוכרז עוצר על תל אביב ושלא נוכל להמשיך למשמר השרון. לא היינו יחידים. מרבית המשוחררים באוטובוס שלנו היו אמורים להמשיך אל מחוץ לתל אביב. מי שקיבלו את פנינו בוועד הפועל, היו מוכנים למצב והציעו לכל מי שלא יכול היה להסתדר בכוחות עצמו, משפחה מאמצת. לגבי ולי הציעו את ביתה של משפחת זברסקי בשדרות הקרן הקיימת (היום: שדרות בן גוריון), ליד ביתם של דוד ופולה בן גוריון. אברהם זברסקי, איש תנועת העבודה וחבר הנהלת בנק הפועלים ואשתו, קיבלו אותנו בחמימות וטיפלו בנו כבבני משפחה. הזברסקים, שהיו אז כבני חמישים נראו לנו, בני התשע עשרה, זקנים ומתוך תודה והתחשבות בגילם, לקחנו על עצמנו לצאת לקניות במכולת, כל אימת שהוכרז על הפסקה קצרה בעוצר. בשדרת נורדאו הסמוכה, הקימו הבריטים מכלאה מגודרת לחקירה ומיון העצורים של תושבי הסביבה. כשהגיע תורנו לחקירה, הזדהינו כמי השתחררו זה עתה מרפיח והורשנו לחזור לביתנו.

תוך כדי חיפוש חומר וניסיון לשחזר את מה שארע באותו עוצר גדול בתל אביב, הנה קטע שמצאת בארכיון העירוני:

תל אביב נותקה משאר חלקי הארץ, והקשר היחיד עם החוץ התאפשר ע"י השידורים העבריים של רדיו ירושלים. האוכלוסייה סבלה ממחסור באספקה, במיוחד לאור העובדה שהבריטים, בניגוד להבטחתם לראש  העיר ישראל רוקח, לא אפשרו אפילו לעובדי המאפיות להמשיך במלאכתם. נערכו חיפושים מבית לבית, כאשר לכל בית נכנס קצין עם חיילים, אשר הורו לגברים ולנשים לצאת מהבית (נשים עם תינוקות הושארו לרוב בביתן), משם הוסעו או הובלו ברגל לתחנות של הצבא והמשטרה בהן זוהו נבדקו תעודותיהם. לאחר הזיהוי הוחזרו לבתיהם פרט לאלה שנעצרו לחקירה נוספת. ההסגר והחיפושים נמשכו ארבעה ימים (84 שעות בהפסקה של שעתיים ושעתיים ומחצה), במהלכם נעצרו 800 מתושבי תל אביב. חלקם נשלחו לרפיח וללטרון לחקירה נוספת.

העוצר בתל אביב נמשך ארבעה ימים ועקב משכו והיקפו, כונה - ה"עוצר הגדול".

בחזרה למשמר השרון

עם שובי למחלקה, התמניתי למפקדה. כמחצית מאנשי המחלקה כבר השתחררו וחזרו מרפיח והנותרים הצטרפו תוך זמן קצר. התחלתי לארגן את המחלקה ולהחזירה למשטר אימונים.

התחלתי תקופה חדשה ומאתגרת שנמשכה כשלושה חודשים. לקחתי את תפקיד המ"מ ברצינות רבה והשקעתי את כל כולי לקידומה של המחלקה. ערכתי תכניות אימונים ושילבתי גם את עצמי בהדרכה. לקראת סוף אוקטובר, הוצאתי כעשרים מבני המחלקה לאימון מרוכז בחבלה. בחרתי באזור שפך ואדי פאליק (פולג) שהיה מבודד ומרוחק מבסיסי המשטרה והצבא הבריטי ואידיאלי לאימון בחומרי נפץ. בתקופה זו, טרם נסלל כביש החוף וכביש הגישה לקיבוץ תל-יצחק ששימש לנו בסיס, יצא מכביש פתח תקווה-חדרה הנקרא היום, כביש 4.

יצאנו ממשמר השרון ביום שישי בבוקר ועם הגעתנו לתל יצחק, התחלנו באימונים. בשבת, החל מהבוקר, התפרשנו בוואדי ופוצצנו מטענים. אחר הצהרים, בסביבות השעה ארבע, התחלנו לצאת מתל יצחק לבסיסנו במשמר השרון. התחבורה היחידה שפעלה בשבת על כביש פתח תקווה - חיפה, הייתה חברת אוטובוסים ערבית. מגבלה נוספת הייתה העוצר בכבישים החל משש בערב. בהתחשב במגבלות אלה, חילקתי את האנשים לחוליות של שלושה וקבעתי לוח יציאה לכביש, בהפרשים של רבע שעה. לפי חשבוני, היינו אמורים כולנו להספיק לתפוש את האוטובוס, בחוליות האחרונות שיבצתי מטיבי לכת וניווט, למקרה שלא יספיקו לאוטובוס.

לפני היציאה ותוך כדי הרכבת החוליות, פנו אלי כמה בחורים ובראשם אהרון כהן (כידן) ובקשו שארשה להם לראות את הצגת הקאמרי, משרתם של שני האדונים, שעמדה להיות מוצגת באבן יהודה באותו מוצאי שבת. דחיתי את בקשתם בטענה שעלינו להשכים למחרת בבוקר להמשך סדרת האימונים. אני ושאר המדריכים, השתבצנו בחוליות האמצעיות ולעת ערב הגענו למשמר השרון.

למחרת בבוקר, התברר לי שכמה מהבחורים לא קמו להתעמלות הבוקר. לאחד המ"כים שניסה להעיר אותם, סיפרו שלא תפשו את האוטובוס ושנאלצו לצעוד כל הלילה. היה לי ברור שקבוצה זו בחרה בכל זאת, לראות את ההצגה ולכן הגיעה רק בבוקר. החלטתי להבליג ודחיתי את התחלת האימון לצהרים.

אחרי שובי מרפיח למשמר השרון, חידשתי את הקשר עם חברי החדשים מהפל"ים שחזרו למחלקתם בקיבוץ מעברות. אהבתי לקפוץ לבקרם וגם הם באו למשמר השרון מידי פעם.

בתקופה זו, הלך גם והתהדק הקשר שלי עם מירה, בת הקיבוץ. בהתחלה, היינו נפגשים בערבים, בפינות נסתרות וחשוכות, רחוק מעיני חברי הקיבוץ ששמרו בקפידה על בנותיהם הצעירות. ילדה בת שש עשרה עם פלמ"חניק מבוגר בן תשע עשרה ?, שוד ושבר !!! עם הזמן, דלף סיפור הרומן החוצה והרוחות נרגעו.

בתחילת אוקטובר, בא דני מס, מפקד הפלוגה לביקור. כדרכו, ביקש להתעדכן בהתקדמות האימונים במחלקה. בסקירתי, כללתי בין השאר את אימון החבלה המוצלח שעברנו בוואדי פאליק ובתור אפיזודה, סיפרתי לו את סיפור ההצגה באבן יהודה. תגובתו של דני הייתה מפתיעה. הוא לקח את הסיפור הזה קשה ביותר. לטענתו, הייתי צריך לצוות את עצמי לחוליה האחרונה ולהוביל בעצמי את אלה שלא הספיקו לעלות על האוטובוס. התפתח בינינו ויכוח. טענתי שמדובר בקבוצה ותיקה, מאומנת היטב ובעלת כושר ויכולת לפעול עצמאית וגם אם הייתי יוצא אחרון, לא הייתי מסוגל למנוע מהם להתחמק וללכת לאבן יהודה להצגה. נראה היה לי שדני לא חושב שהם הלכו להצגה והוא משוכנע שאם הייתי בחולית המאסף, היית נמנעת התקלה. כעבור כמה ימים, כשהגיעה ההוראה להכין את המחלקה לירידה לנגב כחלק מהכוח שיגן על העלייה לקרקע של אחד עשרה היישובים בנגב. אמר לי דני שכעונש על התנהגותי בחזרה מאימון החבלה, לא אשתתף בפעולה זו ועד לשובה של המחלקה, הורה לי להצטרף ל"עבד" (עובד מיכאלי), מפקד מחלקת גבעת חיים שגם הוא מסיבה לא ידועה לי, לא ירד לנגב. נסעתי לגבעת חיים והתנחלתי בפקודת המ"פ, באוהלו של "עבד" שהוקם תחת עץ אנונה מנחם. בצד הרגשת האי צדק שנגרם לי, היה לי בכל זאת משהו להתגאות בו. לגור באוהל אחד עם "עבד" האגדי, מותיקי הפלמ"ח, לא היה דבר של מה בכך. ב"ילקוט הכזבים", מסופר, שכאשר "עבד" היה צריך לזרוק רימון לתוך חלון בית, שהיה במרחק 50 מטר, היה נסוג 30 מטר ואז זורק את הרימון.

את סופו של הסיפור המביך הזה שמעתי מאחד הבחורים ממחלקת משמר השרון אחרי שובו מהנגב. אותו בחור סיפר לי, איך באחד הערבים, סביב מדורה בקיבוץ כפר מנחם, סיפר אהרון כהן איך התחמקו מלעלות על האוטובוס אחרי אימון החבלה והלכו להצגה באבן יהודה. בשובם סיפרו שאיחרו את הנסיעה והלכו כל הלילה אבל "מלך" המ"מ לא קנה את הסיפור והיה מספיק חכם לא לעשות מזה עניין. לעומתו, דני מס המ"פ, כן האמין לסיפור ונזף במלך. החלק הפיקנטי בסיפור על מה שהתרחש סביב המדורה, היה שלפתע גילו שדני מס, המ"פ, יושב מאחור ושומע את הדברים.

בשובו מהנגב, קרא לי המ"פ ואמר לי שהוא מתנצל על שהחמיר איתי בעניין החזרה מתל יצחק ושביקורתו נגדי הייתה מוגזמת. ניצלתי את ההזדמנות בשיחה זו ובקשתי ממנו לאשר את העברתי לפלי"ם.

ייתכן, שאילולי התקול הזה עם המ"פ, מסלול חיי היה שונה מאוד מזה שהתפתח בעקבות המעבר לפלי"ם. קרוב לוודאי, שאם הייתי ממשיך בתפקידי כמפקד מחלקת משמר השרון, הייתי נשלח לקורס מפקדי מחלקות ועם פרוץ מלחמת השחרור, מוצא את עצמי בחטיבת הנגב ואחריה? אולי בצבא הקבע?

קשה לי להמשיך בכתיבתי בלי להביע צער עמוק על מותו של דני מס כשנה וחצי יותר מאוחר בקרב המצמרר בין מחלקת הל"ה שבפיקודו לבין ערביי הר חברון, בדרכם לתגבר את גוש עציון במלחמת העצמאות ב- 16.1.1948

מכמורת – קורס מפקדי סירות

בתחילת נובמבר 1946 התייצבתי כחניך בקורס מפקדי הסירות 7, של הפל"ים.

קורס זה, היה למעשה, כרטיס הכניסה לפלוגה הימית של הפלמ"ח והוא נמשך שלושה חודשים.

אל הקורס הגיעו מגויסים חדשים, בעיקר יוצאי האגודות הימיות של "הפועל" ו "צופי-ים" וגם פלמ"חניקים מהפלוגות השונות.

עבורי, כ"עכבר יבשה", בהשוואה ל "ימאים", זה אמר להתחיל מאפס. מבחינה זו, הייתי בעמדה נחותה, אבל מצד שני, עמד לזכותי הוותק בפלמ"ח והתפקידים שמלאתי כמד"ס, מ"כ ומ"מ. מי שבמיוחד גילו כלפי יחס של "כבוד" היו המדריכים ומפקד הקורס. לא, לא קיבלתי שום הנחות במהלך הקורס ולפעמים היה נראה לי שמצפים ממני ליותר מחניכים אחרים.

בקורס, למדנו ותרגלנו, חתירה, מפרשים ומנועים, ציוד ימי, ניווט חופי, שחיה, חוקי ים ותיאוריה ימית בסיסית. זה היה קורס קשה. גרנו באוהלים שהיו פרוצים לרוחות החורף, המים במקלחות היו קרים והאוכל לא היה משהו. המלחמה המתמדת בגלי החוף, ביציאות ובכניסות למפרץ הסלעי של מכמורת, ההפלגות בים הסוער ושמירות הלילה, היו מתישים.

מושב מכמורת באותו זמן, היה רק בן פחות משנתיים והגישה אליו הייתה בעייתית. כביש החוף טרם נסלל וכדי להגיע לכפר ויתקין, היישוב הקרוב, צריך היה לחצות את נחל אלכסנדר שזרם אז בגאון. אני זוכר את הצעדות הלילה שלי למשמר השרון וחזרה, כשהייתי קופץ לפגוש את מירה חברתי. את הדרך של כעשרה ק"מ בכול כיוון הייתי עושה דרך כפר ויתקין וקיבוץ מעברות. ביציאות ובכניסות חזרה למכמורת, הייתי חולץ את נעלי, מפשיל את מכנסי וחוצה את הנחל באזור השפך לים.

את החלק האחרון של הקורס עשינו בקיסריה (קיבוץ שדות ים) ועם סיומו, נבחרנו שבעה מבוגרי הקורס ועוד שלושה ותיקים יותר, לצאת עם סירת משוטים לים, לקראת בואה המצופה של אוניית המעפילים "לנגב".

המאסר ב"קישלה" בחיפה

משלא ראינו את האונייה בים, הערכנו שהיא נעצרה על יד הצי הבריטי והחלטנו לחזור לבסיס. קרוב לחצות, נכנסנו למפרץ כשגבינו אל חוף. משהתקרבנו לחוף, ראינו שאנחנו מוקפים בחיילים בריטים שארבו לבואנו. נעצרנו תוך איום ברובים מכודנים ולאחר חקירה קצרה, העלו אותנו על משאית שהובילה אותנו ל"קישלה" בחיפה. ה"קישלה" – בית המעצר, נבנה על ידי התורכים בתקופת השלטון העות'מני בארץ ישראל. בחקירה, אמרנו שאנחנו חניכים באגודת הספורט הימי של "הפועל" ושבאנו לקיסריה לאימון ימי. הזדהינו בשמותינו ה"מאומצים" ואני עם שלי, מלך גוטרמן.

בקישלה, הכניסו את כולנו לתא גדול בעל תקרה גבוהה ואשנבי אור ואוויר עליונים. צוידנו בשמיכות ובדליים להשתנה ונעזבנו לנפשנו. למען האמת, בגיל שלנו אז, זה לא היה כל כך נורא לישון על הרצפה. לא יותר גרוע משינה על הקרשים בסירה. כבר ביום השני לישיבתנו בקישלה, התחלנו לקבל אוכל מ"מטבח הפועלים" - מסעדת ההסתדרות בחיפה. הייתה הרגשה של פינוק. פה ושם, מצאנו פתקי עידוד חבויים באוכל וידענו שדואגים לנו בחוץ.

את הזמן העברנו בניקיון התא,בשיחות ובמשחקים מאולתרים. על אף שמצב רוחנו הטוב, היינו מוטרדים מהניתוק וחוסר הידיעה על מה שקורה בחוץ ועל מה שיהיה איתנו. באחד הלילות שמענו פיצוצים חזקים מכוון הנמל והערכנו שזוהי פעולת חבלה. התלוצצנו בינינו ואמרנו: לפחות יש לנו אליבי מוצק לגבי הפעולה הזו.

רק אחרי שהשתחררנו, שמענו שבאותו לילה, ב 13 לפברואר 1947, פוצצה חולית החבלה של הפל"ים, שלוש אסדות ששימשו כגשרים צפים להעברת המעפילים לאוניות הגירוש לקפריסין. אחרי ישיבה של עשרה ימים בקישלה, נקראנו לחקירה קצרה, מסרנו טביעת אצבעות ושוחררנו.

חזרנו לקיסריה ונפגשנו עם "יוסוף" (יוסף גדרון מבית השיטה) שהיה אז מפקד הפל"ים. בפגישה, דווחנו על המעצר, על החקירה ועל התנאים. לפני שנפרדנו, התבשרנו אני ועוד שלושה מצוות הסירה, שנבחרנו להישלח לקורס החובלים של הפל"ים שיתחיל בעוד כעשרה ימים ושעד אז נוכל לצאת לחופשה.

את החופשה הקצרה הזאת, החלטתי לנצל לביקור בבית הורי בירושלים להתעדכן, לנוח ולהתנכות מהכינים שדבקו בי בקישלה.

קורס חובלים 4

כמה ימים לפני תחילת הקורס הגעתי לקיבוץ יגור, למחנה שהוקם עבור משתתפי הקורס. קורס החובלים שהיה מעין בית ספר לקציני-ים שנועד להכשיר אותנו לליווי ספינות מעפילים מאירופה לארץ. הרמה המקצועית של הקורס התאימה לדרג של קצין שני, בצי הסוחר.

ביגור, מידי בוקר, היינו נדחסים באוטובוס שיצא מהקיבוץ לחיפה, בדרכנו לקורס החובלים, שהתקיים בבית הספר הימי שליד הטכניון, בהדר הכרמל. בבית הספר, הוקצתה לנו כיתה בה למדנו ותרגלנו את מקצועות הימאות ואת עבודת הניהול והארגון של אוניות מעפילים. הלימודים היו מגוונים וכללו מלבד מקצועות ים כמו, נווטות, חוקי שיוט, מבנה אוניות וכדומה, גם מקצועות עזר כמו, מתמטיקה,טריגונומטריה, גיאומטריה ספרית, אסטרונומיה, אנגלית ועוד. שתי הדמויות הבולטות שעמדו בראש הקורס היו: שמוליק טנקוס שהיה מדריך ימאות ראשי (לימים, מפקד חיל הים) ודב מגן- "ברצ'יק", שהיה מפקד הקורס והדריך בנושאי ההעפלה, כמו הטיפול במעפילים, באוניה וההפלגה בתנאי מחתרת.

את ארוחות הבוקר והערב אכלנו בחדר האוכל של יגור ואת ארוחת הצהרים במטבח הפועלים החביב, אותו המטבח שדאג לנו כשישבנו בקישלה. בהפסקות שבין השיעורים, היינו יורדים לעיתים לחצר בית הספר, לשחק כדור עף, הספורט שהיה אהוב עלינו במיוחד. בערבים, פרט לימי שלישי, בילינו בדרך כלל ביגור, בקריאת חומר ותרגול לקראת היום שלמחרת. ימי שלישי היו שמורים לבילוי מיוחד. גילינו, שבמלון ”וייס" בהדר הכרמל מתקיימת בכל יום שלישי בערב, מסיבת חתונה. לנו, זו הייתה הזדמנות לרקוד ולטעום ממעדני המלון. מידי פעם, במכנסיים כחולים וחולצה לבנה, נסענו קבוצת חברים לחיפה והצטרפנו למסיבה במלון. היינו מנשקים את הכלה ומזדהים כמי שבאים מצד החתן ולוחצים את ידו של החתן כמי שבאים מצד הכלה. אחרי כמה "פלישות", ניגש אלינו בעל המלון ואמר: אני יודע שאתם מהפלי"ם ובאים לכאן לבלות. תמשיכו לבוא כי אתם עושים פה שמח וזה מוציא שם טוב למלון.

כבר בראשית הקורס, הזדמנה לנו פעילות מרגשת. ב 27 לפברואר, לאחר תמרוני התחמקות מאוניות המלחמה הבריטיות, הצליחה אונית המעפילים "חיים ארלוזורוב" להגיע לחוף בת גלים בחיפה. מייד כששמענו שהאונייה עלתה על שירטון, ירדנו יחד עם מאות רבות של חיפאים לחוף בניסיון לעזור בהורדת המעפילים. למרבה הצער, הצליחו הבריטים להשתלט על האוניה ולמנוע את ההורדה..

מידי פעם, במהלך הקורס, היינו סוגרים את הספרים והמחברות ויוצאים להפלגה על ספינות הדייג "עליזה" וה- "כריש" לתרגולי נווטות ושיוט. כותרת של הקורס, לקראת סיומו, הייתה ההפלגה לקפריסין ותורכיה, על היכטה - "חיים ארלוזורב". ה"ארלוזורוב" הייתה ספינת מפרשים של האגודה הימית של "הפועל" ושמשה לה "בית ספר שט". ההפלגה נמשכה כשבוע. שטנו במפרשים ובעזרת המנוע וכל אחד בתורו, "שיחק" את התפקידים השונים, מ"נער סיפון" דרך "מלח", "הגאי", "מכונאי", "נווט" ורב-חובל.

מחלקת מעברות

בסיום קורס החובלים שנמשך כשישה חודשים, נשלחתי להדרכה במחלקת מעברות, עד ליציאתי לאירופה.

במעברות. פגשתי חבורה מעורבת של פלי"מניקים. היו שם כמה מבוגרי קורס 7 וקור החובלים 4 שהכרתי, וכמה ותיקים יותר. כמפקד המחלקה התמנה אורי בן ארי (באנר), שישב איתי בקישלה. כבעלי עבר "יבשתי" הוטל על אורי ועלי לאמן את המחלקה בנשק ובלוחמת שדה.

על פי תוכנית האימונים, היינו צריכים להוציא את המחלקה לא"ש לילה וחיפשנו משימה שתכניס קצת מתח לאימון. אורי הציע שנתקוף את מתחם קורס המ"כים של הגדנ"ע בביתן אהרון (בית ראשונים), ננתק להם את זרם החשמל, נפוצץ את צינור המים, נפרוץ למחנה ונחטוף את אחד החניכים. היה לנו תיק מוכן על המתחם שהתבסס על סיורים ותצפיות שנעשו לפני כן במסגרת האימונים. אני התנגדתי לתוכנית, אבל אורי היה מאוד להוט לבצעה ולא הרפה ממני עד שהסכמתי לה בתנאי שנוריד את השימוש בחומר נפץ. קרוב לחצות, יצאנו עם שתי כיתות, מצוידים למשימה. ה"פעולה" התבצעה כמתוכנן וה"חטוף" נלקח לפרדס סמוך ל"חקירה". בסיום, החזרנו את החטוף לבסיסו וחזרנו לפנות בוקר למחנה מעברות.

כעבור יומיים, בשבת בבוקר, גילה מישהו שהרדיו מהמועדון שלנו, נעלם. החשד נפל על מדריכי קורס הגדנ"ע בביתן אהרון. החברה, רתחו מזעם. "איזו חוצפה" מלמלו. "שהגדנ"ע יעיז להתגנב למועדון ולגנוב את הרדיו שלנו"?. לא היה חסר הרבה שתפרוץ "מלחמת עולם" בין הפלי"ם והגדנ"ע, אבל החלטנו לבלוע את העלבון ולהבליג. אחרי הכול, מה שעשינו לגדנ"ע, גבל בשערורייה.

כשבועיים אחרי הביזיון עם הגד"נע, התמניתי להחליף את אורי, שעבר לתפקיד אחר מחוץ למחלקה. המשכתי בסדרת האימונים וחיכיתי בקוצר רוח לקריאה לצאת לחו"ל.

מהומת החלבה

יום אחד, נקראתי למזכירות הקיבוץ, שם סופר לי על פריצה למחסן "הפרודוקטים" הצמוד לחדר האוכל ועל כיכר החלבה שנגנבה. "אנחנו יודעים שזה מעשה של הפל"ים ואנו עומדים להביא את המקרה לאסיפה הכללית ולהציע לסלק את המחלקה מהקיבוץ. נדהמתי מעוצמת התגובה. ידעתי שקיבוצי השומר הצעיר, לא הכי אוהבים את הפלמ"ח אבל עד כדי כך בגלל כיכר חלבה? ניסיתי להנמיך את הלהבות ובקשתי שיתנו לי קצת זמן לבדוק את העניין.

המקרה, הדאיג אותי מאוד. הפריצה למחסן הייתה בהחלט פסולה בעייני וחששתי מהתפתחות לא רצויה. אחרי ברור קצר גיליתי מי הפורץ. בתיאום עם מזכיר הקיבוץ, הרחקתי אתו מהמחלקה ובזה הסתיימה התקרית.

החקירה במערה

באחד הימים, קיבלתי הודעה מיוסוף, מפקד הפלוגה, לפגוש את משה ריבלין ממפקדי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) ולסייע לו כפי שאתבקש. משה הגיע למעברות וביקש ממני לארגן מקום מתאים לחקירת אחד מאנשי המחלקה שנחשד כמשתף פעולה עם האצ"ל. חיפשתי מקום שיהיה מבודד ומחוץ למחנה. לא רחוק מהמחנה שלנו, בגבעת הכורכר שליד המוסד החינוכי, הייתה מערה, פתוחה בחזיתה, אבל חשוכה בחלקה העמוק.

לקראת ערב, לקחתי את משה למערה והראיתי לו היכן נוכל לנהל את החקירה. המקום מצא חן בעיניו וקבענו לערוך את החקירה כעבור יומיים. בליל החקירה, לקראת חצות, דאגתי להכניס למערה שולחן וכסאות. על השולחן, הצבנו את פנס החקירות המיוחד שהביא משה.

בחצות, העיר אחד המ"כים את הנחקר ובקשו להיכנס למערה באמתלה כלשהי. בחקירה, ישבתי כמשקיף בצד והתרשמתי שהחשד נגד האיש, נופח למדי ושלא היה מקום לחקירה "דרמתית" כל כך.

בשליחות המוסד לעלייה ב'

לקראת סוף יולי 1947, נקראתי למשרדי המוסד בתל אביב, לתדרוך לקראת יצאתי הקרובה לחו"ל.

היה עלי להוציא דרכון ולהשיג ויזה לצ'כוסלובקיה. בתקופה זו, צ'כיה וסלובקיה היו מאוחדות. כדי להוציא דרכון משלטונות המנדט הבריטי, הייתי צריך לייצר סיבה שתוכר כחיונית ליציאתי לחו"ל. הופניתי לרופא המחוזי של קופת חולים בירושלים שהיה איש ההגנה, שנתן לי מכתב המלצה לטיפול במרחצאות המפורסמות של "קרלסבאד" (קרלובי וארי) בצ'כיה, "עקב מחלת צהבת קשה שעברתי".

מכתב זה, בצירוף לבקשה שהגשתי להוצאת הדרכון, עשה את שלו ובתוך שבועיים קיבלתי את הדרכון הפלסטינאי שלי. מצויד בדרכון החדש ובהעתק מכתבו של הרופא,חזרתי למשרד המוסד בשדרות רוטשילד בתל אביב, לטיפול בהשגת הוויזה.

במשרד, נפגשתי עם משה צ'רבינסקי, מנהל המשרד התל אביבי, שעדכן אותי לגבי הטיסה הקרובה לפראג וצייד אותי בשובר לקניית בגדים וציוד אישי אצל "אוסוואלד את האס" - חנות הבגדים האופנתית ברחוב אחד העם בתל אביב שהייתה "המלבישה הלאומית" של שליחי המוסד לעלייה. ערכת הביגוד שסופקה ליוצאים לחו"ל, הייתה סטנדרטית, וכללה בין היתר, חליפה, מגבעת ומעיל גשם. היה די מצחיק לראות את הפלי"מניקים היחפנים, בלבוש אירופאי.

יומיים לפני הנסיעה, קפצתי למשמר השרון להיפרד ממירה ושלחתי לרבקה אחותי מכתב שלתוכו הכנסתי עוגן מתכתי קטן. זה היה סימן מוסכם בינינו שיצאתי לחו"ל.

טסים לפראג

בשדה התעופה בלוד, פגשתי את חברי לטיסה. היינו קבוצה של שנים עשר ימאים, אלחוטאים ורופא ועוד זוג מבוגר מחדרה. המטוס הדו-מנועי שלנו, דקוטה DC3, היה שייך לחברה דרום אפריקנית שסימנה המסחרי היה AFRICAN AIR CRAFT PAN. תחנתנו הראשונה הייתה "אל אדם", דרומית לטוברוק שב- לוב. זה היה שדה צבאי בריטי שנבנה במהלך מלחמת העולם השנייה במדבר המערבי.

נחתנו בשעת הצהריים אחרי בדיקת דרכונים, שתייה וארוחה קלה, חזרנו להמשך הטיסה לתחנה הבאה, ל- מלטה. אחר הצהריים, קרוב למלטה, נקלענו לסערה. אחרי כמה ניסיונות נחיתה ומספר הקפות סביב האי, הצלחנו לנחות. כאן, הודיע לנו הקברניט, שהמשך הטיסה נדחית למחרת בבוקר ושאת הלילה נעביר ב- ואלטה, עיר הבירה של מלטה. בדיעבד, עבורי ועבור כמה מחברי שטרם יצאו מהארץ, הייתה מלטה ה"חוצלארץ" הראשון שלנו. הוסענו למלון במרכז העיר, קרוב לנמל. זה היה מלון יפהפה שנבנה בסגנון הברוק ורוהט בסגנון ויקטוריאני, משהו. בחוץ עדיין היה אור ויצאנו לסיבוב קצר בעיר ובנמל. על אף שגם מלטה, כמו ארץ ישראל, הייתה אז מנדט בריטי, הכול היה שם רגוע ושונה. בשובנו למלון, חיכתה לנו ארוחת ערב מלטזית – ים תיכונית טעימה ויין דרום אפריקני משובח.

למחרת בבוקר, חזרנו למטוס ויצאנו לדרך. הדיילת החיננית, ילידת יוהנסבורג, שנהנתה לפלרטט עם החבורה המחוספסת שהזדמנה לה בטיסה הזאת, ביקשה שנתאזר בסבלנות ואת ארוחת הבוקר נאכל בשדה התעופה של נאפולי. היה שווה לחכות. תדלקנו והמראנו למינכן ומשם לפראג. בהשוואה להיום, כשטיסה לפראג נמשכת ארבע שעות, זה לקח לנו אז, כעשרים שעות. הטיסה עצמה, הייתה מעין טיול בפני עצמו ולא בכדי אני זוכר היום, אחרי שישים ושש שנה, כל כך הרבה פרטים ממנה.

פראג

בפראג, קיבל אותנו בשדה, אהוד אבריאל (איבראל) שהיה אז מנהל "החלוץ" שם, ודאג להסיע אותנו למלון "מטרופול", לא רחוק מהעיר העתיקה.

"החלוץ", הייתה תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים שהתארגנו לעלייה לארץ ישראל. ב 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, הורחבה פעולתו של הארגון וניתן לו שמו החדש – "המוסד לעלייה ב'", שפעל במסגרת "ארגון ההגנה". למרות כך, בעוד שהמוסד פעל בחשאיות, המשיך ארגון החלוץ לטפל בפליטים היהודים וייצג אותם כלפי השלטונות השונים באירופה. כאן בפראג, טיפלו בנו אהוד אבריאל ואנשי משרד החלוץ המקומי שדאגו להמשך נסיעתנו, לצרפת ולאיטליה.

מצבה הכלכלי והפוליטי של צ'כוסלובקיה בתקופה זו של אחרי מלחמת העולם השנייה, היה קשה. העוני שרר בכל פינה. הונהג קיצוב במזון, בדלק ובמצרכים אחרים. המפלגה הקומוניסטית הלכה והתחזקה וריח ההשתלטות הרוסית הורגש באוויר.

לארוחת הבוקר, קיבלנו במלון ספל קפה דלוח, לחמנייה וריבה. את ארוחות הצהריים והערב, אכלנו בדרך כלל במסעדות בחוץ, בעזרת תלושי תיירים שקיבלנו במלון. אני זוכר איך בבוקר אחד, אחרי שקמנו מאוחר, יצאתי עם ידידי "מייק" (מיכאל הררי), לחפש ארוחת בוקר. רוב המסעדות שראינו, היו סגורות או עסקו בהכנות לארוחת הצהריים. במסעדה אחת, אולי מתוך אדיבות (הסבר פניך לתייר), הציעו לנו מרק מאתמול. האמת היא, שהכי אהבנו לעצור ליד דוכני הנקניקיות שצצו פה ושם בשעות הערב ולאור הפנס החיוור שהיה תלוי על העגלה, לנגוס בנקניקייה השמנה והעסיסית (השד יודע מאיזה בשר) עם הרבה חרדל ובירה צוננת.

"מייק הנוקם"

עם מייק – (מיכאל) הררי, התיידדתי במטוס בדרך לפראג. פלמ"חניק מפלוגה ד' שעבר קורס אלחוטאים והושאל למוסד כגדעוני – מלווה, באוניות המעפילים. למייק, זה היה סיבוב שני, אחרי שליווה את ספינת המעפילים "שיבת ציון" מאלג'יר. ברגע של נוסטלגיה, אמר לי מייק, שהחליט להציג את עצמו בין החברה, כ "מייק הנוקם" וסיפר לי, שכשחזר לארץ עם ה- "שיבת ציון", מצא שחברתו "הצמיחה לו קרניים" והתחילה לצאת עם מישהו אחר. כנקמה, החליט מייק "לנקום" ולבלות כמה שיותר.

טרזיינשטאט

בעוד שמשרד החלוץ בפראג טיפל בויזות שלנו לארצות המטרה, ניצלנו את הזמן לטייל בעיר היפה הזו ובסביבתה. ביום השני לבואנו לפראג, ארגן לנו המשרד נסיעה למחנה הריכוז טרזיינשטאט. לרובינו, הייתה זאת היכרות ראשונה עם מחנה ריכוז גרמני. על אף שמקום זה, ששימש כמחנה ריכוז של יהודים אמנים, סופרים, מוזיקאים, ומדענים מצ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה והניסיון לשוות לו תדמית ייצוגית שתזים את השמועות על מחנות ההשמדה, היה קשה לנו להכיל את מה שראינו.

שירים רוסיים

את פראג, עם הארכיטקטורה המדהימה שלה,הבניינים העתיקים והסמטאות המפותלות, "חרשנו" בהתפעמות. טיילנו לאורך גשר קארל המפורסם, ביקרנו במצודה, במגדל אבק השריפה, ברובע היהודי ועוד. באחת הפינות, "עליתי" על חנות תקליטים שמשכה את תשומת ליבי. על חלון הוויטרינה הודבק פלקט גדול של עם ציור של תקליט ועליו "הפטיש והמגל". נכנסתי ומיד קלטתי - תקליטים רוסיים. "כמוצא שלל רב", עטתי על ערימת התקליטים והתחלתי לחפש שירים רוסיים. הייתי מוכן להשקיע את מעט הכסף שהיה לי בתקליטים האלה בעוד שחברי התפתו לקנות דברי קריסטל או מזכרות אחרות. כמו פיל בחנות חרסינה, נברתי ובחרתי עשרים תקליטים במחיר מצחיק של שתי לירות סטרלינג. בין השירים שבחרתי, היו: "קלינקה","קטיושקה", "המטפחת הכחולה", תחת שמי מוסקבה", עיניים שחורות", ואחרים שגוירו והשתרשו ב"פס הקול" של תנועות הנוער והפלמ"ח, לפני קום המדינה. אלה היו תקליטי בקליט כבדים, דו צדדיים מסדרת ה- 78 סיבובים לדקה. לא יאמן, אבל את חבילת התקליטים הזו, שהייתה כל רכושי באותם ימים, נשאתי איתי ממקום למקום בצרפת, באוניית המעפילים, במלחמת השחרור ואחריה עד שהעברתי אותה לפני כ 25 שנה לעמרי.

קפה הטלפונים

כך קראנו לבית הקפה שגילינו בפראג. זה היה אולם רחב ידיים עם כמאה שולחנות. על כל שולחן, הוצבה מנורה עם אהיל ממוספר ולידה מכשיר טלפון לשיחה פנימית, משולחן לשולחן. באחד הערבים, הלכנו לשם, מייק ואני. תפשנו שולחן אסטרטגי, ממנו אפשר היה לראות מספר גדול של שולחנות על יושביהם. לגמנו מבירת הפילזן שהזמנו והסתכלנו סביבנו. בית הקפה הלך והתמלא באנשים צעירים, והטלפונים היו בפעולה. אתה מחייג לשולחן מסוים, לפי המספר המואר שלו ומדבר עם יושביו מבלי שאלה יודעים עם מי הם מדברים. החלטנו לנסות את העניין וקיווינו שנוכל לפטפט באנגלית. "פרוסים", זו מילת התגובה המקבילה ל "הלו", או ל "בבקשה" כשאתה מצלצל למישהו. עשינו כמה ניסיונות שמעבר ל"פרוסים", לא הניבו דבר. באחת הפינות ראינו שתי בחורות נחמדות והחלטנו לנסות. הפעם הצליח לנו. שתיהן דברו קצת אנגלית והשיחה התפתחה. מייק, הוותיק והמנוסה מבינינו, ניהל את השיחה האנונימית בשלב זה עם "הגבוהה", כך קראנו לה, והציג אותנו כתיירים קנדים. לא עבר הרבה זמן ושתי הבנות הצטרפו לשולחן שלנו. התחלנו לפטפט. הצגנו את עצמינו כ "מייק" ו "בן" והן, "סילבייה" הגבוהה ו"הלנה" הנמוכה סיפרו שהן סטודנטיות לאומנות. כעבור זמן מה, יצאנו מבית הקפה וטיילנו ברחוב. מייק, היה קצת אגרסיבי בניסיונותיו "להתיידד" עם סילביה שהתחמקה ממנו. כשנפרדנו לשלום ובקשנו לחזור ולהיפגש, אמרה סילביה שהיא מוכנה לצאת רק כבת זוגי ושמייק יהיה עם הלנה.

בדרך לפריז

אחרי שבוע מהנה בפראג, הגיע הזמן לזוז. בדרכוני ה"פלסטיני" הוטבעה ויזת "טרנזיט" לצרפת שפרושה היה, כניסה לצרפת כארץ מעבר ויציאה ממנה בתוך שבוע ימים. נפרדתי מהחברים ובמיוחד ממייק, חברי החדש, שאמור היה לצאת לאיטליה. משום מה, במהלך תקופת ההעפלה, או מלחמת השחרור, לא יצא לי לפגוש את מייק או לשמוע ממנו. דרכינו נפרדו ולא היה לי מושג במה הוא עוסק. בשלהי 1989, בעקבות פלישת ארה"ב לפנמה והדחתו של הגנרל נורייגה, התפרסם שמייק הררי הישראלי, היה יועצו והצליח לחמוק מפנמה לפני הפלישה. היום אנחנו יודעים שמייק שרת במוסד והיה מפקד אגף המבצעים המיוחדים - "קיסריה". אחרי שיצא לגמלאות, התבקש להמשיך את הקשרים החשאיים בין ישראל לבין שליט פנמה, הגנרל נורייגה. גם לאחר הפרסום, עברו כמה שנים טובות עד שיום אחד נפגשנו מחדש. זה קרה בכנס הפלי"ם בקיבוץ שדות-ים (קיסריה), לפני כעשר שנים. התחבקנו והחלפנו שאלות וזיכרונות ולבקשתו שלחתי לו את תמונתה של סילבייה מ- 1947 בפראג.

לאחרונה, קראתי את סיפרו האוטוביוגרפי המרתק של מייק הררי בשם "איש המבצעים" ובעוד אני ממשיך בכתיבת זיכרונותיי, נודע לי על פטירתו של מייק.

את היציאה לצרפת, עשיתי ברכבת ביחד עם דן בן-אמוץ "בן כיתתי" בקורס החובלים שהגיע איתנו לפראג. הסיפור על פרג, לא יהיה שלם אם לא אזכיר את "מונית הקיטור" שהסיעה אותנו לתחנת הרכבת. בדרך לתחנה, עצר הנהג בצד הדרך ויצא אל תא המטען. היינו סקרנים וירדנו לראות מה קורה. מה שראינו היה מוזר ביותר. הנהג פתח את מכסה התא, הוציא כמה גזרי עץ וזרק אותם לתוך דוד שריפה שהיה צמוד לאחורי המונית. חיברנו אחד ועוד אחד והבנו שהמונית שלנו נוסעת על קיטור ולא על בנזין. מי היה מאמין?

הנסיעה ברכבת מפראג לפריז ערכה כ 8 שעות. הזיכרון החזק ביותר שיש לי מהנסיעה הזו, הוא העצירה בנירנברג. הרכבת נעצרה בתחנה להורדה והעלאת נוסעים ואנחנו עמדנו והבטנו דרך החלון. ההרס היה טוטאלי. לא היה בית אחד שלא נפגע. מחשבותיי נדדו ליומני המלחמה וכותרות העיתונים של ימי המלחמה. הוצפתי ברגשות מעורבים. הגיע להם לממזרים האלה על מה שעוללו לנו ולעולם, חשבתי. אבל במה אשמים האזרחים הבלתי מעורבים שנקברו בהריסות, שאלתי.

אחר הצהריים הגענו לפריז והתייצבנו במשרד המוסד, שם נפגשנו עם גזבר המוסד, יעקב אשכולי, חבר קיבוץ כפר גלעדי. בתדרוך שקיבלנו, אמר לנו יעקב, שעלינו לחכות מספר ימים בפריז עד להסדרת תעודת זהות מתאימה שתאפשר לנו להמשיך למרסיי ולהשתלב בעבודה. קיבלנו מכתבי הפנייה לחדרים בבתי מלון נפרדים, אם כי קרובים אחד לשני, וגם סכום כסף להוצאות ולבילוי. לפני שנפרדנו כל אחד למלונו, הציע דן, שנצא בערב לרובע פיגאל, לאכול ולבלות. אמר לי שהוא מכיר את הרובע מתקופת שרותו בצי הבריטי, והבטיח שנעשה חיים. עוד אמר, "שמע, מניסיוני, לא כדאי ששנינו נסתובב בפיגאל עם כסף בכיס. אני מציע שהערב, אתה תביא כסף ומחר אני". למרות שהצעתו נשמעה לי מוזרה, החלטתי לסמוך עליו ולהסכים. אחרי הכול, הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים ונשמע כ"איש העולם הגדול"

רובע פיגאל

לפנות ערב, נפגשנו בכניסה לתחנת המטרו שהייתה קרובה למלונות שלנו ויצאנו לפיגאל. לא רחוק ממולן- רוז', מצאנו מסעדת דגים קטנה, בה סעדנו את ארוחת הערב. משם, דרך רחובות צרים ומלאי אדם, הגענו ל"לה טברנה", הקברט עליו המליץ דן. קנינו כרטיסים, אולי נכון יותר לומר, קניתי כרטיסים ונכנסנו. הושבנו ליד שולחן לשניים, לא במקום הכי טוב, והזמנו שתייה. מופע הריקודים והאקרובט יקה נמשך עד חצות והיה משעשע. בדרך החוצה מהרובע, הצצנו בכמה בארים ומופעי רחוב ולאט לאט התגלגלנו בחזרה למלון. נדברנו להיפגש שוב למחרת בערב ונפרדנו לשלום.

עוד בארץ לפני יצאתי, הכנתי רשימה של מקומות ש"חייבים" לראות בפריז. בראש הרשימה היה כמובן מוזיאון הלובר ואחריו, מוזיאון רודן, האורנז'רי ועוד. האטרקציות ברשימה, כללו את כנסיית נוטרדם, בית האופרה, כיכר הבסטיליה, הקונקורד, שדרות שאמפס אליזה, שער הניצחון, מגדל אייפל ועוד. ידעתי שאין סיכוי שאוכל לבקר בכל המקומות שברשימה בשהותי הקצרה בפריז, ומה שיישאר, אראה בהזדמנות אחרת.

ביום שלמחרת יצאתי למוזיאון רודן. הייתי סקרן במיוחד לראות את "האדם החושב" ואת "תקופת הברונזה". משם, המשכתי לכיכר הקונקורד לראות את האובליסק המפורסם וטיילתי לאורך שדרות שאמפס אליזה עד לשער הניצחון.

לפנות ערב, יצאתי להיפגש עם דן כפי שנדברנו אבל "הבחור" לא הגיע. חזרתי למלון וטלפנתי אליו למלון ולא הייתה תשובה. בהתחלה,חשבתי שהייתה כאן אי הבנה, אבל אחרי ניסיון עקר נוסף למחרת, הבנתי את ה"קטע" שלו. הבעיה הייתה שמלאי הכסף שלי היה נמוך ונאלצתי להצטמצם.

תאונה במטרו

למחרת, תכננתי לראות את חבצלות המים של מונה באורנז'רי, לטייל קצת בגני טולארי ולבקר בלובר. עליתי על רכבת המטרו בתחנת הבסטיליה שהיה בקרבת המלון ורשמתי לעצמי שאני צריך לרדת בתחנת טולארי.

הקרון בו ישבתי היה די צפוף ורבים נסעו בעמידה. הרכבת עצרה בטולרי, כמה נוסעים ירדו ולא שמתי לב שזו תחנת הירידה שלי. ממש ברגע האחרון, ראיתי את השלט טולארי וקפצתי לדלת. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני מוכרח לרדת כאן, אחרת אסתבך.

משום מה, כנפי הדלת הפניאומאטית של הקרון היו פתוחות חלקית, באופן שיכולתי לצאת רק על צידי. תחילה, הוצאתי החוצה את רגל ימין וכשגופי כבר היה בחוץ, נסגרה לפתע הדלת ותפשה את רגלי השמאלית, קצת מעל העקב. נקלעתי למצב ביש. הרכבת התחילה בנסיעה ואני, באופן אינסטקטיבי, תפשתי בשתי ידי את משקופי הדלתות שהיו פתוחות עכשיו כדי רוחב רגלי, וכגופי צמוד לדלתות, הפעלתי את כל כוחי לפתיחתם. אני עדיין זוכר את הרגע בו אני צמוד לדלתות מבחוץ, מנסה לפתוח אותן ורואה את הנוסעים עומדים ולא מגיבים. כנראה, נכנסו להלם. המאמץ צלח. הדלתות נפתחו, נכנסתי לקרון ומבלי לחשוב הרבה, בעוד הרכבת בתנועה, קפצתי החוצה ומצאתי את עצמי בקצה הרציף, ממש לפני הכניסה למנהרה. בדיעבד, הקפיצה החוצה הייתה טיפשית ומסוכנת ביותר. בעוד אני עומד נשען על קיר הרציף, מנסה להתאושש ולעכל את מה שעבר עלי לפני רגע, ניגש אלי האחראי על הרציף, הציע לי מים וניסה לעודד אותי. אני לא חושב שאוכל לצטט אותו בצרפתית, אבל מה שאמר לי היה בערך כך. "היום נולדת מחדש". הוא סיפר לי שממש לפני שבוע, כאן ברציף, מת סטודנט אחד שנתפש במעילו בדלת הקרון.

למרות ה"כמעט תאונה" במטרו ואחרי שהתאוששתי, החלטתי להמשיך בתכנית ולנסות לשכוח את המקרה ובעיקר לא לעשות שטויות. כשהגעתי בערב למלון, מצאתי הודעה לבוא מחר למשרד. במשרד, השארתי את הדרכון הפלשתינאי שלי וקבלתי במקומו תעודת זהות זמנית שהוצאה על ידי משטרת ההגירה הצרפתית לפליטי השואה. הדרכון שלי, הועבר לשלוחת המוסד שנקראה "עלייה ד" שהחליפה בו את תמונתי בתמונה של עולה שפרטיו התאימו לשלי ושלחה אותו לארץ כ"תושב חוזר". תעודת הזהות שקיבלתי, אפשרה לי להסתובב חופשי בתוך צרפת ללא הגבלה מיוחדת.

עכשיו יכולתי להמשיך בדרכי למרסיי, מקום הריכוז של אנשי הפלי"ם והגדעונים. קיבלתי כרטיס רכבת מפריז למרסיי ומעט כסף לדרך.

במשרד, פגשתי את "טוסקה" (יוסף שורצמן) שהגיע בינתיים מפראג והיה גם הוא בדרך למרסיי. החלטנו לבלות יחד את אותו אחר הצהרים, לפני הנסיעה, ולעלות על מגדל אייפל.

ברכבת למרסיי

ארבע עשר שעות, נמשכה הנסיעה ברכבת הלילה מפריז למרסיי. נגמרו הבילויים. עכשיו צריך להתחיל לעבוד. מהתחנה במרסיי,לקחנו מונית ונסענו למשרד "החלוץ", לפגישה עם מנהל המשרד,חנן גייסמר, חבר קיבוץ אשדוד יעקב. אחרי השיחה עם חנן וההכרות עם צוות המשרד יצאנו למחנה, MAZARGUES, שם התרכזו פעילי העלייה. לא יאומן !!! היום נמשכת הנסיעה ברכבת המהירה מפריז למרסיי - 3 שעות בלבד!

מחנה MAZARGUES, שכונה בפי החברה "מזרע", כלל מספר בתי אחוזה שנשכרו על ידי "החלוץ", למגוריהם ופעילותם של הימאים, האלחוטאים,מתנדבי חו"ל, אנשי רפואה ומרכזי מחנות הפליטים באזור. "מזרע" שמשה מרכז פעילות מגוון שכללה, הכנת אוניות מעפילים, העלאת המעפילים עליהן, תחנת קשר אלחוטי, ארגון וניהול מחנות הפליטים באזור, שרותי רפואה למחנות ועוד. מחנות הפליטים באזור, שימשו לקליטת הפליטים היהודים שנאספו מארצות מזרח אירופה, גרמניה וצפון אפריקה והכנתם לעלייה. הגדול שביניהם היה "GRAND ARENAS" שהיה סמוך ל"מזרע" ואכלס למעלה מאלף איש והוא נוהל באותו זמן על ידי קבוצת סטודנטים ישראלים שלמדו אז בצרפת ובשוויץ. במקור, שימש המחנה הזה, את הצבא הצרפתי.