רקע - יום העצמאות, משמר השרון

חג רב משתתפים ואירועים בקיבוץ - גם טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות; וטקס בחוץ עם מצעד חיילים, ילדים על אופניים מקושטות עושים תרגילי סדר ואקרובטיקה ועוד. בהמשך ארוחה גדולה, והפקת מסכת חג, בסיומה זיקוקים וגם והפעילות ביום השבתון למחרת, אז בהפקה עצמית. 

ערב החג עד היום בהפקה עצמית, לגבי שבתון יום העצמאות - בשלב מאוחר עברו בעיקר למפעילים מבחוץ עם כל מיני מתקנים כמו מתנפחים, והלאה הבינו שיום העצמאות היום יום שיא בביקוש - המפעיל רוצה יותר כסף, אז החלו להזמין אותם ביום אחר במקום , והחלו לקרוא לזה "יום הילד" שהוא אירוע בפני עצמו מנותק מהחג. 

רקע - שבתון יום העצמאות בקיבוץ בעבר

לאחר חג יום העצמאות גדול, שבו גם את הזיקוקים ירו חברי קיבוץ, הופק למחרת ובוצע בידי חברי הקיבוץ אירוע ובו בין היתר:

קטיף שקיות ממתקים שנתלו על העצים, באמצעות "קטפות" - מכונות קטיף בגובה מהמטעים.

ירי ברובה אוויר. מסתבר שהיה אצל כמה חברים בקיבוץ. הם הביאו, והילדים קלעו למטרה. סגרו את האיזור של הכניסה למכבסה עם דיקטים מעץ.

החלקה על ניילונים רטובים.

אומגה.

"רכבת" - מורכבת ממיכלי פרי מחוברים לזה לזה ולטרקטור. 

כדורגל בכל מיני קבוצות, למשל צעירים מול מבוגרים (מעל גיל 30), או לפי שכונות / צפון מול הדרום.

30-40 שנה אחורה, כיבוד, דווקא לא היה, וממתקים היה משהו שמקבלים בערך רק בימי הולדת, וזה הפך את חווית קטיף שקית ממתקים מהעץ לחוויה מעל ומעבר.

אבל לקראת צהריים הוציאו מעין ארוחת צהריים עם תירס, נקניקיה, תפוצ'יפס.

מתישהו התחילו לעשות פינת גלידות, ופינת אפיית פיתות. פופקורן, צמר גפן מתוק ופינת קפה ועוגות.

בארץ, בשבתון של יום העצמאות שפע אירועים ובהם בסיסי צה"ל פתוחים, משט חיל הים, מטס ומפגן אווירי, מוזיאונים חינם לציבור, טיולים ומנגלים.

בקיבוץ היתה חלופה מועדפת על הרוב.

לעיתים אותו חבר קיבוץ עם הזיקוקים בערב, הלך למחרת להפעיל את האומגה.

האומגה

חבר מקיבוץ שכן, אומר שאצלם עוד עושים אומגה שמוכנה ומופעלת על ידי תושבי הקיבוץ. אצלנו זה היה.

 היה לועדת תרבות חבל עבה ייעודי, או בתקופה אחרת השאילו חבל מתאים מבית הספר הימי, מבואות-ים.

חיברו את החבל דרך החלון בקומה העליונה ביותר במבנה שקוראים לו בד"כ 2 קומות, אבל למעשה זה 3 קומות, ליפפו מעל הגג. שימנו את החבל עם סבון מהמכבסה שיהיה חלק.

- איך סמכו על הציוד הזה ? איזה תקן ?

- עובדה שזה החזיק, אומר מי שהפעיל אז.

אם יקרה (ואכן קרה) שמישהו יעזוב את האומגה ?

רצועת ביטחון מסודרת לא היתה, אנשים ידעו לעשות קשרי הצלה (כאלה שלא מתהדקים).

קשרו בחבל או שניים, אך שלא תהיה אפשרות נפילה, גם אם עוזבים את הידיים.

מהבניין חיברו את החבל שעליו נסעה האומגה, לגזע פיקוס שנטוע בסמוך, ולטרקטור.

הטרקטור עמד עם הגלגל על הכבל, כך היה יותר שיפוע.

- אחר מוסיף שהבעיה היתה, שקודם יושבים שם למעלה על המעקה - ורק אז נקשרים.

זו גם נקודת האל-חזור. הסכמת לשבת ככה...

אם קצה החבל היה מחובר לטרקטור, איך לא התרסקו עליו ?

 הכבל כבר היה נמוך כך שהיה אפשר לבלום את התנופה עם הרגליים. שמו גם בדים או דברים רכים שיהוו מחסום. וגם עמד מבוגר למטה, לקלוט את הילדים. "קבלן".

 על האומגה עלו גם מבוגרים.

 החזיקה מעמד.

לפעמים היתה דווקא בעיה של חוסר משקל של ילד, ואז הוא היה נתקע על החבל למעלה. היה צריך לנער את החבל כדי שהילד שירד.

סיפרה מישהיא, שאז כילדה קטנה, היא איכשהו הבינה שהיא צריכה לעזוב את הידיים ונשארה תלויה הפוכה ותקועה למעלה. היא זוכרת לא רק את הבהלה שלה, גם את זו של האנשים למטה שמסתכלים.

מי שהיה אחראי על התקנת האומגה, הגיע יום קודם להכין.

זיכרון ילדות שלי - ראיתי אחד מהם שם למעלה על החבל לבד , שם את הסבון על הכבל תוך כדי גלישה מהבניין, בלי מישהו שמשגיח מלמטה. כמובן בלי טלפון נייד למקרה של תקלה.

לא היו אימונים קודם, לא תדריך.

לא היתה אז מודעות לתביעות. כמעט כולם היו מהקיבוץ. פחדו שכאלה מבחוץ יתבעו אם יקרה משהו, אבל כמעט לא היו.

בין אלה שהקימו את האומגה לאורך השנים היו: ברוך אופק, חיים סינדר, אלי ברק, רוברטו גרינברג, צביקה ווזנר, רון הנדל, ןתמיד עוד אנשים בצוות החג עזרו.

למה הפסיקו ?

-  הפכו ליותר ויותר חרדתיים, אומרים,

או 

 - מתישהו החלה מודעות ודרישה לתביעות, משטרה, רגולציה, תקנים ביטוח.

- לא היתה אף חברת ביטוח שתסכים לבטח.

- בעבר היו אומגות  בגני שעשועים ברחבי הארץ, יותר נמוכות ולהפעלה עצמית, גם אותם כבר הורידו.

- היום גם אם מישהו רק יפול במדרגות בדרך לאומגה, או ישרט ממשהו, גם על זה יתבעו.

- אפילו קרה באחד הגנים, שילד נפל ממגלשה תיקנית, כזו שבאים לביקורת מבחוץ עליה. גם היה ביטוח, ככל הזכור לא היתה פציעה ממשית, גם אז ההורים (מבחוץ) הגישו תביעה. אז אומגה ?

כיום גם אירוע יותר פשוט, מצריך הרבה יותר היתרים. הרבה פעמים המשמעות שלמעשה לא ניתן לעשות.

איך אז - היו תלונות ?, שאלתי את אחד המפעילים.

כל עוד אף אחד לא מת, אף אחד לא התלונן, ענה.

להביא חברה חיצונית עם כל הביטוח,ציוד, תקנים - זה כבר יהיה סיפור אחר.

איך ידעתם שזה מספיק חזק, אני שואל ?

עובדה שלא נפלו.

וגם, הראשונים לעלות על האומגה היו מפעילי האומגה עצמם.

הגיון פשוט חוזר על עצמו

איך / מי הכין את האומגה עצמה (הברזל) ? זה משהו שצריך לסמוך עליו.

אם הברזל מספיק עבה, אז אין בעיה, מסבירים. לא זוכרים מי בדיוק הכין.

והקשר של החבל ? איזה קשר עשיתם ?

גם פה אני מקבל מבט תמוה. לא זוכרים, סוג של קשר פשוט. "אם עושים מספיק קשרים, אז זה לא נופל".

איך לא חשבתי לבד ?.

לא פעם אנשים מצוות בריכות הדגים הקימו את האומגה. שם משתמשים ביומיום עם חבלים עבים: רשתות, חמצניות, סירה וכו'. טבעי עבורם.

בגני משחקים בקיבוצים ובמקומות אחרים היתה בגני המשחקים אומגה קבועה להנאת המשתמשים. לא באותו גובה - של זו ביום העצמאות. גם אלו נעלמו מנוף ארצנו.

איפה יש תמונות ?

יש פה ושם, כנראה לא צילמו במיוחד, גם כי לא הלכו כל הזמן עם מצלמות, גם לא חשבו שיש פה משהו מאוד מיוחד. עושים כל שנה, וכולם עושים. 

עד שלא.

ראיתי פעם ילד/ה שהידיים נעזבו, ממשיכ/ה בזכות הקשירה להיות מחובר/ת באומגה גבוה במין שכיבה וטלטלה והמשך ירידה עם הפנים מטה. לא נעים, אבל נגמר בשלום, תפסו אותו/ה. זה היה באירוע אחר בחורשה (אומגה מעץ גבוה אחד למקום יותר נמוך).

רוח הדברים לא היתה חריגה, הפלמ"ח שהיה בקיבוץ גם עשה כל מיני טיפוסים, ירידות מהבית הזה ומקומות אחרים באימוניו לעיני הציבור. גם ילדים ונוער עשו בפעולתם בקיבוץ, במחנות ובתנועות הנוער עשו כל מיני גשרים, חבלים, טיפוסים, קפיצות וגלישות.

בשנים מוקדמות יותר היו גם קופצים מגובה כשלמטה תופסים את הקופץ עם יריעה שכמה חברים החזיקו. גם מי שלמד במוסד במעברות, זכה לחוויה.

או לא.

אני מניח שבפלמ"ח לא היה דבר כזה "לא". אבל כשמדובר על ילדים ביום העצמאות, היו שמספרים על שפחדו ולא ירדו עם האומגה, או שעלו כבר לקומה מעלה, ונאבקו עם עצמם אם כן או לא והפחד הכריע; ואז מחשבות "למה לא עשיתי"...

גם מי שלא עלה על האומגה נשאר עם זכרונות להרבה שנים.

לחץ או עידוד.

סבתא מעל גיל 70 עלתה לגג לביצוע אומגה כדי לשכנע את הנכדים שזה לא מפחיד, סיפרה מישהי על הגיבורה.

יייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

באופן כללי יש דברים שעשו בעבר, שנראים היום מסוכנים בצורה לא הגיונית.

מה שגם אומר, שמתישהו על דברים שעושים כיום, יגידו כל מיני דברים. אולי למשל:

"איך העזתם כלפי לתת לשבת שעות מול מסכים ולאכול אוכל לא בריא, אפילו שסימנו לכם את זה עם מדבקה אדומה ברורה - זה היה לא בטיחותי, פזיז, גרם מחלות, סבל ומוות".

או

אסון אקולוגי מגיע, היה ברור וכל ההזהרות, ואפילו לא עברתם להשתמש בשקית רב פעמית.

איזה חוסר אחריות.

נגיד לטובת מבצעי אירוע שבתון העצמאות, במתכונתו הקודמת, שהם הפיקו אירוע מרשים, בכלים של זמנם, חגגו עצמאות באופן עצמאי וייחודי, עם תעוזה, אך כזו שכל מה שתואר כאן, עבר בשלום.

נשארו חוויות לכל החיים, ועוד כך וכך שנים יספרו לנכדים, שפעם סבא / סבתא היו גולשים מ3 קומות באומגה. לקחו חבל, כמה קשרים, סבון :)

כתב: עמיחי אלינסון, 2022.

מרואיינים מרכזיים: ברוך אופק, אלי ברק, רוברטו גרינברג, ונשאלו לא מעט אנשים מהקיבוץ בקצרה, מה הם זוכרים.

ערן כהן צילם את קטע הווידאו בסביבות 1997. הקטע עם רוברטו צילם עמיחי ב2022.

-----------