אוטוביוגרפיה של מנחם שפר. חסרים 7 עמודים ראשונים

עמוד 7

לחברים, פיתוח ענפי המשק וחברינו החלו להיות פעילים בניהול הכלכלי והחברתי של הקבוצה. עמדנו בפני תקופה של חילופי משמרות וחברינו הלכו ותפסו עמדות בפעילות הברוכה והמאחדת בין הגילים השונים.

במהלך עבודתי בנוי התקיימו בחירות בקבוצה ונבחרתי לוועדת עבודה יחד עם אסתר ברוג, רבקה קליימן ז"ל, אריה מלר ז"ל ובלהה הלווי. כל חברי הוועדה החזיקו מעמד בתפקיד חודשים ספורים, משום שבשלב מסוים נמתחה עליהם ביקורת בגין חוסר יושר ואי-סדר בסידור תורנויות שבת. הם התפטרו ואני החלטתי להמשיך עד תום הקדנציה, ושימשתי בו -זמנית בשני תפקידים - כמרכז וכסדרן עבודה. יעקוב מרגלית שהיה אז מזכיר, יחד עם צבי שוהם, פנו אלי שאמשיך שנה נוספת בתפקיד, סירבתי בכל תוקף, והייתי מאושר להשתחרר מסיוט זה, שנמשך שנה שלמה. יעקב פנה אלי שוב והציע שאסדר את העבודה על חשבון 4 שעות עבודה, כפי שנהוג כיום, אך הצעה זו לא השפיעה עלי לשנות את דעתי.

* *

*

מעניין לעניין באותו עניין. משאבי אֶנוש. במהלך כתיבת קורות חיי נשכח פרט פיקנטי בסעיף זיכרונות. והינה הוא לפניכם.

לאחר פטירת אימי ז"ל נלקחתי לאימוץ על ידי דודתי שושנה, אחות בוגרת של אימי ז"ל. הדודה הנ"ל הייתה מטופלת בשישה ילדים. שלוש בנות בוגרות ושלושה בנים בני גילי. בעלה של הדודה ניהל חנות מכולת שהייתה ברשותם. כעבור תקופה מסוימת נפטר הדוד והמשימה הכבדה, כמעט בלתי אפשרית, נפלה על שיכמה של דודה, כלומר ניהול החנות ולפרנס שמונה נפשות. גם בעידן של ימינו לא תצליח אישה לפרנס משפחה ברוכת ילדים. במצב שנוצר, הוטל על שלושת הבנות הבוגרות בניהול המשק בית ובטיפול ארבעת הילדים הקטנים.

מאז כניסתי לדודה, לא חשתי שום הפליה ביני ובין הבנים הביולוגים. כך בהמשך כשהבנים קצת גדלו, התחילו לפטפט: "זאת אימא שלנו, ולא שלך". הביטוי הלא נשמע כל העת פגע ברגשותיי ונכנסתי למשבר. הנוסטלגיה ליוותה אותי שבועות אין ספור.

מדוע לא חשתי בילדותי החום של אמי ככל יצור נורמלי בעולם הנאור ???

* *

*

עם סיום מלחמת העולם השניה בשנת 45 התחילו להגיע ידיעות ראשונות על מַר גורלַם של יהודי אירופה בכלל ושל מזרח אירופה בפרט. התחלתי להתעניין באינטנסיביות, ספציפית על גורלם של יהודי גליציה המזרחית שבפולין. משום ששַם התגוררה משפחתי הַעַנפה. פניתי בכתב ובאמצעות כלי התקשורת למוסדות שונים, שהיו אמורים להיות בקשר עם השליחים, שנשלחו מהארץ לפעילות ברחבי אירופה לשם חיפוש ניצולים, שמא שרדו מהגיהינום הנאצי. אך לצערנו, לא נשאר איש בחיים מבני משפחתי. את המידע המצער והמוסמך קיבלתי מבן עירי ידיד נעורים, שבמהלך הובלתם ברכבת ליעד בלתי ידוע, קפץ למטה ובדרך לא דרך הגיע ארצה.

מארגני הטרנספורט הודיעו לכל הקורבנות, לפי סיפורו של ידיד נעורי, כי מובילים אותם לעבודה. אולם במציאות הובילו אותם למוקַדי השמדה שהוקמו ע"י הגרמנים בפולין. לאחר שמועת הטרגדיה הנוראה, ניכנסתי להלם, התחושה של צער ובדידות ליוו אותי שנים מספר. פתאום ראיתי את עצמי ערירי, בודד, כאילו כל עולמי נחרב, ואז עלה במוחי רעיון טבעי להקים מהר משפחה ככל האפשר, וכי אין יותר לחכות לחברתי - חברת נפש עוד מגיל בית הספר, שנשארה בפולין אחרי עליתי ארצה. היא ניסתה לעבור את הגבול מפולין לליטא, כפי שעשו רבים ומשם להגיע ארצה. אך לצערי, לא הצליחה - היא נתפסה על ידי הגרמנים ונכלאה, ומשם לא יצאה בחיים.

אכן הרעיון התממש יותר מהר מכפי שחשבתי. כפעיל קליטה במחלקת הקליטה של איחוד הקבוצות והקיבוצים בתקופה הנזכרת לעיל, ביקרתי במזכירות התנועה בחיפה שם הציעו לי לקלוט בחורה, עולה חדשה מפולין, בשם גניה קַמִנֶצקַה, שהביעה רצונה להיקלט במשק קיבוצי, שלחתי אותה למשמר השרון. בתקופה הנ"ל כיהן זאב גולדברג, כמזכיר הקבוצה, והוא הטיל עלי לטפל אישית בגניה משני טעמים: הן כפעיל קליטה בתנועה והן משום ידיעת השפה הפולנית בה שלטה גניה. תהליך ההכרות עם גניה לא התמשך זמן רב. לשנינו הייתה אותה מטרה להקים משפחה.

בשלב ראשון התנהלה השיחה בינינו על מצבה של אימא הזקנה, שגניה הייתה המפרנסת היחידה שלה כבת יחידה. בקבוצה הייתה החלטה שלא קולטים יותר הורים; הציעו עזרה כספית מינימלית. זה לא הספיק לקיומה למחיתה, לכן לא הסכמנו לקבל העזרה. יעצו לי לפנות ליגאל אלון, חבר קיבוץ גנוסר, שר החוץ דאז בממשלת רבין. הוא אמר לי, כי במהלך השנה הכל יסתדר וכי כל העולים שהגיעו השנה ארצה ובמיוחד הגמלאים שביניהם ירשמו בביטוח לאומי ויקבלו קיצבה, התהליך היה יחסית קצר, הוא הגיש הצעת חוק לכנסת בנידון. החוק התקבל ברוב גדול, והדילמה נפתרה. אימא התחילה לקבל ביטוח לאומי, ואנו יכולנו להינשא.

לאחר שפתרנו בעיה אחת, הופיעו צרות חדשות. אימא נחלשה בגיל 86, והייתה זקוקה לטיפול סעודי. המזכיר דאז, איתי מרגלית הסכים שנביא את אימא לדירתנו ונטפל בה תמורת מסירת ביתה לקבוצה, שהייתה לה בקריית חיים. נמצאנו במצב ללא מוצא. הסמכנו למסור הביית שערכו כ65- אלף דולר. הבית נמכר. הכספים הלכו לקופת המשק. כעבור 6 חודשים אימא נפטרה, לפני מותה ביקשה להיקבר על יד ביתה.

במהלך אותה תקופה, הייתה חפיפה במזכירות. נדי באור החליף את איתי, והוא לא הסכים שאימא תיקבר במשמר השרון. הוא פנה לחברות קדישא של נתניה ושל חדרה. התשובה הייתה שלילית משני המקומות, משום שהיא לא הייתה תושבת בשני המקומות. רק חיפה הסכימה לקבלה לקבורה. צבי שוהם ניסה לשכנע את נדי שיסכים לתת אחוזת קבר לאימא במשמר השרון, אך ללא הצלחה.

סוף סוף הקמנו משפחה ואני אז על סף 40 שנה. כאמור לא היה טעם לחכות יותר לחברתי כשהיא כבר לא בחיים.

על אף גילנו המתקדם נולדו לנו שלושה בנים: רפי, אִיתִי ואדר. בנינו לא סבלו משום היותנו הורים בגיל גבוהה. יחסית, התמודדנו עם כל הבעיות שנדרשו, בעיקר לתת תחושה לבננו שהם שווים עם כולם. לימדתי את שלושתם רכיבה על אופניים וכן נהיגה בטרקטור. גידלנו וחינכנו אותם לתפארת העם והמדינה.

בשנת 85 קיבל רפי שנת חופשה, ביקר במספר ארצות באירופה, סבל קשות מהקור העז. כשנתקל שם חיפש עבודה, אך שם לא ניתן היה לקבל עבודה ולוּ ליום אחד משום היותו אזרח זר, וכן מפני האבטלה הגדולה ששררה שלא ידעה אירופה זה שנים רבות. לאחר שהות של חצי שנה בקור האירופי נאלץ לשוב הביתה כשחסכונותיו אזלו. רק כעבור שלושה חדשים המשיך את חופשתו לארצות הברית, שם הסתדר בעבודה. שמונה שנים חלפו עד שהגיע לביקור מולדת של חודש ימים בלבד.

במהלך אותה שנה קיבל גם איתי שנת חופשה והצטרף לרפי ונכנס מיד לעבודה בסניף רהיטי ברג ושהה שם חמש שנים ומחצה. עד שהחליט לשוב הביתה לצמיתות. כאן הוא ממשיך במקצועו שלמד שם - עבר קורס חצי שנתי מטעם משרד העבודה וקיבל תעודת גמר.

תהליך היציאה לשנת חופשה בין בננו הסתיים רק כעבור שנתיים כשגם אדר קיבל שנת חופשה, יצא מהארץ עם מתנדבת להולנד לבקר את הוֹרהה, ומהולנד לפי תוכנית לטוס עימה לארצות הברית לשם ביקור אַחַיו. זאת הייתה מטרתו העיקרית, ביקור אחים. עבד רק ימים ספורים שם, משום שרצונו היה לטייל ולהכיר את ארצות הברית. כעבור שלושה שבועות שב הביתה. כאן הכיר את אליסון. לאחר סיום הלימודים באולפן החליטו להינשא.

בזאת טרם תמו הגילגולים של אדר ממקום עבודה אחד למשנהו. בתקופה הניזכרת לעיל כיהֵן נדי באור כרַכַּז עבודה במשק, והוא הציע לאדר להוציא רשיון לאוטו מסע כבד, משום שבקואופרטיב התפנה מקום שמגיע למשמר השרון לקבלו. אדר השיב תשובה חיובית, הוא מוכן להוציא רשיון, אך הוא לא יעבוד בקואופרטיב במקביל להצעתו של נדי. אדר ביקש לאפשר לו להוציא רשיון לאוטובוס. אכן בהמשך אופשר לאדר להוציא רשיון לאוטובוס.

זה לא היה כל כך פשוט, הוא נדרש לעבור קורס חצי שנתי מטעם משרד העבודה, ממש סטודנט. היה עליו לדעת השפה האנגלית על בוריה, לעבור קורס מכבי-אש, קורס חובשות, הוא חייב לדעת להגיש עזרה ראשונה במהלך נסיעתו לאדם, ובעיקר לעזור ליולדת במקרה שמתרחש בתוך האוטובוס בשעת הנסיעה לידה, הוא נדרש גם לדעת ידיעת-הארץ למען יוכל לענות לתייר, כשאין מדריך תיירים; והדבר האחרון - הוא חייב לדעת קצת תיאוריה במקצוע מכונאות.

סוף סוף עבר הכל בשלום, ואדר התחיל לעבוד בחברת אוטובוסים פרטית בנתניה. יום עבודה בחֶברה הנ"ל זה 8 שעות. במקרה של שעות נוספות מקבלים תשלום עבורם. אדר נהנה מאוד ממקום עבודתו וגם בעלי החברה היו מרוצים מעבודתו, רק מוסדות המשק שלנו לא היו מרוצים משכר שקיבל, וטענו, כי בקואופרטיב של עמק חפר שכרו יהיה כפול. בינתיים פנתה חברת אגד לקיבוצים שהיא מעוניינת לקלוט בני קיבוצים עם רישיון נהיגה כנהגים שכירים, אך לאחר ברור מסתבר, כי שכרם מאוד נמוך בייחוד לעומת הקואופרטיב או גרנות, לכן הופעל לחץ על אדם שיעדיף להצטרף לעבודה בקואופרטיב.

התחילה הפרשה מחדש: הוצאת רשיון לאוטו מסע ארך 3 חודשים. לאחר סיום כל המבחנים הגיע לקואופרטיב. יוסי פורמן משמש כקצין בטיחות בקואופרטיב, הוא שלח את אדר לחברה בתל-אביב למבחן חדש לפני שיקבל אוטו. 3 שעות ישב אדר לפני מחשב והיה עליו לענות על כל השאלות שהופיעו במחשב. בשעה טובה ובמזל טוב עבר הכל בהצלחה. העבודה בקואופרטיב קשה מאוד משום שעות עבודה ארוכות, וכן תמיד בדרכים.

ועוד מילים אחדות ספציפית על עבודתו של אדר בענפי המשק השונים, שנשכחו להזכירם עד כה ברשימתי זו. אם כן, אדר החֵל לעבוד בברכות דגים עוד לפני גיוסו לצה"ל והמשיך בעבודה הנ"ל כמה שנים טובות גם אחרי שיחרורו מצה"ל. לוועדת המשק היו תוכניות רבות לגבי סידורו של אדר בענפים, אך בשל הלחץ המסיבי של ברוך אופק וישי בוקס בוועדת המשק הוחלט לפי שעה להשאיר את אדר בדגים עד שהוחלט באסיפה הכללית על תוכנית של 10 חברים לשנת עבודה, תורנות במאפיה. אדר היה בין עשרת החברים לשנת עבודה במאפיה. הפעם לא הועיל לאנשי הדגים ונאלצו להשלים עם הגזֵרַה החדשה.

לאחר סיום התורנות במאפיה באה דרישה חדשה, הפעם של אריה בן-ארויה שאינו מסוגל לעבוד יחידי במסגרייה. אדר סודר במסגרייה. במהלך עבודתו בענף המתכת התחיל אדר לעבוד בהוצאת רשיון לאוטובוס לא על חשבון יום עבודתו במסגרייה. הלימודים החלו בשעה חמש אחר ה"צ עד השעה 8 בערב. הוא הספיק עוד לתפוס אוטובוס האחרון להגיע הביתה. התהליך נמשך כאמור 6 חודשים, זה לא הלך בקלות, אך הוא התגבר על המאמץ שהיה עליו לעשות. תמיד שב הביתה עייף מהעומס של שעות עבודה והלימודים. לאחר קבלת הרשיון באו אליו בדרישה חדשה שיוציא רשיון על אוטו משא. היה לו קשה להסכים, אולם מחוסר ברירה הסכים. כוונת המוסדות הייתה במגמה בלבד להכין את אדר לתפקיד נהג בקואופרטיב, על כך כבר כתבתי בעמודים הקודמים.

ברשימתי זו דיברתי גם על צער. יש אִמרה האומרת כי אין שמחה בלי עֶצֶב ואין חזון בלי יַגון. ולבסוף כבעל ניסיון אני קובע, כי בחיי אדם יש שני אלמנטים: בדידות וזיקנה שהם אויב מס' אחד של האדם.

מי ייתן וישררו תמיד רגשי שמחה ואושר במשפחותינו ובביתנו - בית הקבוצה. והלוואי ועוד נזכה לראות את מפעלנו במלוא צמיחתו ופריחתו ובעצמאות כלכלית.

יהי רצון שישתנו דפוסי ההתנהגות בין חבר לזולתו, כיאה לחברה נאורה ומתקדמת. ומי ייתן וישראל תישכון לבטח באיזור והארץ תשקוט ממלחמות.

כיום כשאני בן שמונים וארבע, אני מאחל לבני ולכל הצעירים במשמר השרון שיגיעו לגילי וליכולתי. גם כיום אני עדיין מביא תועלת ואני מקווה להמשיך כך עוד כמה שנים טובות.

ובהזדמנות זאת, אפרד ממשפחתי היקרה לי, באהבה ובחיבה וספציפית לבַּני ולנכדי ליעם, לעת עתה היחידי, האהוב עלי בכל נפשי... בתקווה כי אזכה עוד לראות נכדים נוספים. ואפרד מכל ידידי וקרובי הנפלאים, כמו כן מכל החברים הקרובים והרחוקים בברכת שנים טובות ובחיים שלווים ובבריאות טובה ואריכות ימים ושנים ושנזכה לשמחת שלום ובשמחת חיים; ושתבוא שנתנו שלום וימנו חיים.

מנחם שפר

----------------------

מנחם שלום,

להלן ההדפסה הסופית של כתב ידך .

את התאריך שבו נחתם ונשלם כתב ידך, כפי שנכתב בעמ' 7 ב'גרסה קודמת' תיקנתי לתאריך בו קיבלתי את התיקון הסופי, והדפסתי אותו במקום בעמ' 7, בסוף קורות החיים. גם את הפיסקה שלפני כן "מי ייתן וישררו... וגו'" העברתי לעמוד האחרון. אם תרצה לשנות זאת (או כל דבר אחר) - זה אפשרי.

הוספתי 3 שערים אפשריים למה שכתבת - לא ביקשת, ואני לא יודע אם ישנו לך מוכן - בכל אופן עשיתי. אם תרצה - תבחר באיזה שאתה רוצה. אם אתה רוצה שאני אכין שער אחר (עיצוב אחר או שם / מלל אחר) - אמור לי.

שיהיה לך בהצלחה ושיהיו לך עוד הרבה ימים טובים,

עמיחי