מכונות הקטיף בגובה תוצרת הקיבוץ בתכנון והובלה של יוסי פורמן

נשאר דגם אחרון בעולם.

בקיבוץ.

תנאים - רואים בסרטון.

נבנו 6 כאלה. יוסי פורמן יותר תכנן, דני נאמן יותר בנה, ואנשים נוספים בקיבוץ במהלך השנים, בבניה, שיפוץ ותחזוקה.

כולם קטפו איתן כולל ילדים, ביום העצמאות.

והיה כלי עבודה ממשי במטע שאז הרבה יותר בני משק ונוער עבדו. זוכרים את המתנדבים ? כם הם.

למי שכבר רחוק מהתחום, הכוונה למכונה שבאמצעותה עולים גבוה לקטיף, גיזום ובכלל עבודות שצריך לעשות בגובה. לפי צורך השתמשו בקיבוץ גם לתיקונים, נוי.

כיום המונח המקצועי הוא אפרון (,Cherry Picker), הילדים לפעמים קראו לזה קטפת, אבל מתקנים אותי שקטפת זה של הכותנה. שלמה ועופר אומרים שגם קראו לזה בקיבוץ "פורמנזון" (על משקל הדגם המתחרה, מיכלזון). היום, אומר אור ברקאי, כשצריך לדבר שם עם התאילנדים, אז אומרים להם "משין" (מכונה באנגלית).

כולם בקיבוץ פעם פגשו את המכונות, אם לא במסגרת עבודה, אז ביום העצמאות בקטיף ממתקים מסורתי. למחרת יום העצמאות היתה פעילות, כולה בהפקה מקומית, אומגה מהבניין 2 קומות (חיברו כבל מקומי למקום הגבוה ביותר לטרקטור למטה), ירי ברובי אוויר שהיו לאנשים, רכבת עשויה מטרקטור שמחובר למיכלי פרי שבתוכו נסעו ברחבי הקיבוץ, וגם בעזרת האפרונים לפני האירוע נתלו שקיות ממתקים על העצים, ובאירוע הילדים עלו איתם לקטוף את שקיות הממתקים. כמה ממתקים כבר היה אז…

חוויה שכולם זוכרים.

פעם הייתי צריך לתלות את השקיות לפני האירוע.

אה… איפה ? גבוהה? לעשות בכוונה שחלק יהיה אתגרי, מסובך להורדה ? מה קל מדי…

עם כל התקנים, הביטוחים והתביעות, אין סיכוי שימים כאלה יחזרו, אבל נציין שהכל עבר בשלום. ילדים בני פחות מ10 עלו על הבניין 2 קומות וירדו באומגה שהוכנה כאן יום לפני, נסע ועלו לפעמים לבד עם המכונה הזו שצריכה ניווט עם איזה מבוגר שמשגיח מלמטה לקטוף את הממתקים. דור אחר. גם  דור ההורים.

מכונות כאלה נבנו פה בקיבוץ בהובלה ותכנון של יוסי פורמן. כשיוצרו היו טובות ממה שניתן להשיג, נוחות יותר לתפעול, עמידות יותר, פעלו הידראולית לראשונה כשהדגם המתחרה היה מכני. פעלו על סולר ולא על בנזין לכן עלות תפעול נמוכה יותר. 

דוגמה למתחרים שעבדו באופן תעשייתי, ובהמשך הלכו בכיון הזה אחרי שראו את הדגמים האלה.

נבנו 6 כאלה. יוסי פורמן יותר תכנן, דני נאמן יותר בנה, ואנשים נוספים בקיבוץ במהלך השנים, בבניה, שיפוץ ותחזוקה.

כולם קטפו איתן כולל ילדים, ביום העצמאות.

והיה כלי עבודה ממשי במטע שאז הרבה יותר בני משק ונוער עבדו. זוכרים את המתנדבים ? כם הם.

למי שכבר רחוק מהתחום, הכוונה למכונה שבאמצעותה עולים גבוה לקטיף, גיזום ובכלל עבודות שצריך לעשות בגובה. לפי צורך השתמשו בקיבוץ גם לתיקונים, נוי.

כיום המונח המקצועי הוא אפרון (,Cherry Picker), הילדים לפעמים קראו לזה קטפת, אבל מתקנים אותי שקטפת זה של הכותנה. שלמה ועופר אומרים שגם קראו לזה בקיבוץ "פורמנזון" (על משקל הדגם המתחרה, מיכלזון). היום, אומר אור ברקאי, כשצריך לדבר שם עם התאילנדים, אז אומרים להם "משין" (מכונה באנגלית).

כולם בקיבוץ פעם פגשו את המכונות, אם לא במסגרת עבודה, אז ביום העצמאות בקטיף ממתקים מסורתי. למחרת יום העצמאות היתה פעילות, כולה בהפקה מקומית, אומגה מהבניין 2 קומות (חיברו כבל מקומי למקום הגבוה ביותר לטרקטור למטה), ירי ברובי אוויר שהיו לאנשים, רכבת עשויה מטרקטור שמחובר למיכלי פרי שבתוכו נסעו ברחבי הקיבוץ, וגם בעזרת האפרונים לפני האירוע נתלו שקיות ממתקים על העצים, ובאירוע הילדים עלו איתם לקטוף את שקיות הממתקים. כמה ממתקים כבר היה אז…

חוויה שכולם זוכרים.

פעם הייתי צריך לתלות את השקיות לפני האירוע.

אה… איפה ? גבוהה? לעשות בכוונה שחלק יהיה אתגרי, מסובך להורדה ? מה קל מדי…

עם כל התקנים, הביטוחים והתביעות, אין סיכוי שימים כאלה יחזרו, אבל נציין שהכל עבר בשלום. ילדים בני פחות מ10 עלו על הבניין 2 קומות וירדו באומגה שהוכנה כאן יום לפני, נסע ועלו לפעמים לבד עם המכונה הזו שצריכה ניווט עם איזה מבוגר שמשגיח מלמטה לקטוף את הממתקים. דור אחר. גם  דור ההורים.

מכונות כאלה נבנו פה בקיבוץ בהובלה ותכנון של יוסי פורמן. כשיוצרו היו טובות ממה שניתן להשיג, נוחות יותר לתפעול, עמידות יותר, פעלו הידראולית לראשונה כשהדגם המתחרה היה מכני. פעלו על סולר ולא על בנזין לכן עלות תפעול נמוכה יותר. 

דוגמה למתחרים שעבדו באופן תעשייתי, ובהמשך הלכו בכיון הזה אחרי שראו את הדגמים האלה.

הרחבה

יעל פורמן, מספרת שיוסי ז"ל היה הראשון בקיבוץ שיצא ללימודים על חשבון הקיבוץ, שאינם לימודי הוראה. 

עד אז הקיבוץ אישר ללמוד רק למורים. היו שהתנגדו ללימודי מקצועות אחרים. "מה, יהיו פה בעלי מלאכה", אמרה אחת המתנגדות בשיחת קבוצה.

למד להיות הנדסאי חקלאי ברופין.

היא אומרת שעניין אותו בעיקר לפתור בעיות שהיו, ולאחר מכן לא עניין אותו הלאה - פיתוח תעשייתי והמוני של הדברים.

בנוסף, חברות גדולות צריכות למכור כל פעם דגם חדש, חלקי חילוף וכו', ובונות דברים בהתאם.

כשיוסי בנה עבור הבית, הוא עשה מוצרים שיחזיקו, ואכן הם שימשו זמן ארוך הרבה מהרגיל.

— 

שלמה גוברמן מספר על האפרונים - מכונות הקטיף בגובה.

נבנו 5 כאלה במסגריה של הקיבוץ, על ידי יוסי פורמן ודני נאמן שגם למד הנדסאי חקלאות. האפרונים פעלו במשך כ40 שנה.

עד אז היו דגמים אחרים… הם בנו דגם אחר הידראולי.  מספרים שהוא ודני נאמן הציגו אותם בתערוכה של מיכון  חקלאי, ואלה היו הטובות ביותר בהבדל גדול והדיראוליות. בחברה המתחרה הציעו להם לעבוד יחד ולפתח את הדגם. הם לא רצו. כעבור כשנה יצאו בחברה המתחרה עם דגם דומה לזה של יוסי ודני, והמשיכו במכירתו שנים ארוכות, גם לחו"ל.

דני נאמן אומר שהיתה גם מחשבה בקיבוץ לפתוח מפעל ליצור.

לא פחדתם שיפלו ? אני שואל את דני.

לא, עונה, כי בנינו טוב.

בהדרגה המכונות יצאו משימוש, לקחו חלקי חילוף ממכונה פחות עובדת לטובת אחרת, וכך מכונות שנשארו מפורקות חלקית, במצב, לכאורה, סופני. 

אפרון אחרון נשאר לזכרון בקיבוץ. מצב השימור שלא לא טוב. צריך "מישהו שיודע לעבוד", שיטפל בזה. לא הרבה יודעים עליו, שלא לדבר על שומרים עליו.

היו מכונות נוספות שפיתח יוסי למטעים שאז היו בהם גידולים אחרים, ובהם אגוזי פקאן. יוסי בנה להם מפוח להעיף את העלים וגם מכשיר איסוף אגוזים, וגם "שייקר" שניער את העצים כדי שהאגוזים יפלו. 

העגלות - גם העגלה המתהפכת הירוקה שמטעים שמשמשת עד היום נבנתה פה על ידו ועובדי המסגריה. אולי גם העגלה של הנוי כיום.

כנראה גם יתר מהדברים, אחרי שלא השתמשו בהם, "נמכרו לברזל".

מה עשו עם הכסף שקיבלו מהברזל ?, שאלתי את אחד העוסקים בדבר.

מה זאת אומרת, פינוי עולה כסף. עשינו עסקת חבילה, הזמנו משאית גדולה במיוחד והתשלום על זה כביכול היה הברזל שהם אספו. את זה לא אמרו לך, אה ? ברטרס.

"נתנו תמורת פינוי פסולת", כך נאמר.

אבל גם נאמר שצריך מישהו יטפל בדברים ויעשה עבודת שימור. לא מסתדר שיש כלים חלודים ופזורים, בלי שיודעים מה הם, דור צעיר שלא מכיר אותם ואת מורשתם, גם הבונים או משפחותיהם לא בקשר, וכשמישהו קצת עושה סדר או לא עושה - כך או כך יבואו בטענות.

"הדור שלא ידע את יוסף", אומר שלמה, על יוסף פורמן…

—

עדכון דצמבר 2022

הדברים למעלה נכתבו סמוך לשבעה על מותו של יוסי.

עברו עוד כחודשיים ונודע שגם את המכונה האחרונה רוצים להוציא מקיבוץ, אך הפעם למטרות שימור.

עברה למוזיאון הטרקטורים בעין ורד. 

.

ניסיתי לדבר שתישאר בקיבוץ בצורה מכובדת. 

אולי בצורת פסל סביבתי שבו היא בגובה, בובת אדם בתוכה, וכביכול ממתקים צבעוניים תלויים על העץ ליד. אמת ואגדה.

לשים שלט, אולי איזו גדר מסביב.

מוזיאון הוא מקום מכובד, אך בו ניתן להיעלם בין דפי ההסטוריה. יש הרבה מוצגים מכובדים, ומי זוכר דווקא את זה, להבדיל מלהיות חלק מהקהילה וממבקריה.

 היתה איזו התגייסות למען, אבל בסופו של דבר ללא הועיל . בין הנימוקים ששמעתי:

בטיחות - "אם מישהו יטפס ויפול".

"עכשיו  בגלל שרוצים לקחת נזכרים" ?

"ראית באיזה מצב היא ? " - מי יעשה.

למה אתה לא עשית ?

אין מי שיעשה.

ומה עם שיחת קבוצה על זה, הרי זה נכס של הקבוצה (של הקיבוץ בשפה מדוברת).

חחחח הצחקת. זה פסולת שקודם זרקו. ברזל תמורת הפינוי. איזה נכס….

פעם עם פחות אמצעים,ידעו בקיבוץ להמציא ולייצר מכונה כזו ולהפעיל אותה בעבודה רבה.

והיום,

לא מצאו בקיבוץ כוחות לצבוע, להעביר, להציב, לשלט.

לפעמים נדמה שלדור העכשיווי עם כל הטכנולוגיה, יש איזשהם כוחות-על ביחס לפעם.

מסתבר שלא תמיד.

—

כתב: עמיחי אלינסון, 2022.

מרואיינים מרכזיים: יעל פורמן, דני נאמן, שלמה גוברמן, עופר גורן.

נוספים שהיו בדיון אם להשאיר - לא נכתב.