מידע תיאורטי בסיסי על חשיבות פינת-החי, תולדותיה ומגמות בה

כתב: עמיחי אלינסון - www.pinat-hay.com

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

פעילות עם בע"ח מפעילה ומפתחת את כל הכישורים: ריגשיים, פיזיים, אינטקטואליים, ערכיים, חברתיים, תרבותיים, רוחניים.

כולנו חלק ממשהו יותר גדול, שכולל גם את החיות והטבע. אי אפשר להימלט מזה, וגם אין צורך להימלט מזה, אך לא חסרים כאלה שלא מספיק שמים לב לזה, או אף ממש מתכחשים לכך וחיים בבילבול ובאשליות. הם "נהנים" רק מדברים סינטטים, מעשי אדם, ולפעמים נדמה להם שטוב להם ככה, כמו אותו שיכור שכל הזמן רוצה עוד ועוד יין, לפעמים הוא גם מרגיש יותר טוב, וחושב שיין זה הכל, כך להם נדמה שהטלווזיה למשל, והתמכרות לנוחות מלאכותית זה הכל.

מאז ראשית האנושות, האדם ועולם החי היו שזורים יחד בצורות שונות. עד היום לכל גדולי האנושות היה קשר חזק עם הטבע והם עסקו בשלבים שונים של חייהם בעבודות פשוטות. מהבל רועה הצאן והצדיק הראשון, נוח שבעזרתו הוצלו החיות והאנושות, אברהם אבינו ומשה שהיו רועי צאן - ועד לאחרוני גדולי המחשבה והרוח - בדקו בעצמכם. אם תרצו - לעבור על דוגמאות מהעת היותר חדשה, תעברו על ראשי ממשלות ישראל, ממשלות ארצות הברית, שלפחות היה להם כלב... (דף בעיברית עם תמונות מאתר הבית הלבן - כאן) אולי בין ראשי הממשלות לא כולם יחשבו גדולים, אך צאו וגלו, כי עד היום לא ידוע ולו על איש רוח ומחשבה אחד גדול בכל העמים והתרבויות ובכל הזמנים ללא הרבה טבע בחייו, צניעות, תמימות וחכמת הדברים הפשוטים. אף אחד מהם לא למד רק מספרים, מורים בכיתה בלבד או מיועצים למיניהם. אין אפילו דוגמה אחת כזו. אפילו אחת לא.

התנ"ך ודאי קרא להתחברות לטבע. אפילו שבימים ההם, היה הרבה יותר טבע בחיי האנשים, קראו אפילו אז ש: "...נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים נראה... הדודאים נתנו ריח ועל פתחנינו כל מגדים..." (שיר השירים, ז' יב-יג), ויתר על כן לא רק "נראה", "נריח", "נשכים", כי אם מצווה באופן מכוון לישון לאכול ולגור שבוע בשנה בסוכה (קרוב יותר לטבע ולחוץ מאשר בית). אם אז היה כך, אז על אחת כמה וכמה היום.

רקע הסטורי לתולדות פינות החי, ולמה מודגש היום הצורך ?

בפועל, המציאות היהודית התרחקה מהתנ"ך, מאלהים ומהטבע ל"חדר", וללימוד בבית המדרש, בישיבה. העניין החל עוד בתקופת הגמרא - היתה מחלוקת בין ר' ישמעאל לבין ר' שמעון בר יוחאי בקשר עניין תורה ועבודה.  הסיכום היה שילוב תורה ועבודה או כפי שקראו לזה אז תורה ודרך ארץ ( דרך ארץ - במובן שדרכו של העולם היא העבודה, לא מדובר כאן בגוון האחר של המושג - מוסריות ), אך חרף זאת  ב2000 שנות גולה החקלאות נחשבה על פי רוב "עבודה שחורה", והיתה גם בעיה אובייקטיבית פעמים רבות משום שאסרו על יהודים לקנות אדמות, משום שלא היתה להם אזרחות או מסיבות אחרות. בנוסף היו איסורים נוספים על יהודים, כמו לתפוס את המקצועות החשובים ליצירת כלי נשק, לכן הם נאלצו למצוא תחומים אחרים בתחומים די מצומצמים כמו מסחר, תרגום, הלוואה בריבית.

כך או אחרת זה נכנס למבנה חברה יהודית טיפוסית. המהפכה הציונית ניסתה לעשות שינויים גם בתפישה המסורתית. עכשיו היה צריך לבנות מדינה, ולא לחיות בגולה.

 נתרכז כאן יותר בענין של "חשיבות פינת החי" בכך שניסו להביא לשינוי בקשר ליחס לטבע: לא רק אומרים: "אדמת הקודש" אבל לומדים בישיבה בתוך בית ועוסקים במסחר, אלא  עבודת האדמה, חקלאות בתחום החי והצומח, על ידי  פועלים עבריים - זה הדבר ה"מבורך".

 היה צורך להפוך "עם של סוחרים ופקידים" למדינה חזקה ועצמאית. ההכשרה הציונית התמקדה בכך רבות.  אחרי השואה ושתיקת העולם - היה ברור לאבות המיסדים של האומה, כי אי אפשר לסמוך עוד על הגויים, וזו חובה קיומית שלנו להיות משק חזק. פירושו של דבר בין היתר (מעבר לצבא חזק) זה להיות משק יצרני שיכול ליצר באופן עצמאי. האתגר: לבנות ולהיבנות, להפריח את השממה, להגן על הגבולות, לקלוט עליה. לעשות בהקשר הזה מהפך מאורח החיים בגלות שהגיע לאסון.

א"ד גורדון ראה בעבודת האדמה פעילות שדרכה ניתן להגיע לאחדות בלתי אמצעית עם הטבע והעולם. העבודה לפיו, פותחת בפני האדם את האפשרות ליצירה ולביטוי עצמי. אך היא גם הדרך העיקרית להבראת העולם היהודי החי מ"פרנסות אוויר" ולתיקונו המוסרי. ב' בורוכוב הדגיש את הצורך בשינוי המבנה הכלכלי והמקצועי ע"י העדפת העבודה בייצור. בעבודה בחקלאות נתפסה במשך שנותיה הראשונות של המדינה כיוקרתית ביותר, וככל שהיתה פיזית וקשה יותר, כן רבתה יוקרתה.

גישה זו היתה סיפור הצלחה בקנה מידה עולמי: פסקה מציאות ארוכה של פוגרומים, גירוש, הפליה, ועד למימדים הבלתי נתפסים של השואה. מימדי השואה היתה דווקא חזקה במקומות עם אותו דפוס "גלותי", בה נמחקו קהילות שלמות. הטענה הדתית - שזה כביכול בגלל התבוללות ואי קיום מלא של המצוות לא עמדה, שכל דווקא במקומות עם הרבה התבוללות ויצירת זרם רפורמי כמו ארה"ב ובריטניה השואה לא הגיעה, כמו גם ישראל בה נבנה עם יהודי על בסיס חילוני, עם תורה ועבודת אדמה וכן הבסיס שמדובר כאן של משק יצרני, עצמאי.

עצימת העיניים של היהדות החרדית ללקח של השואה - וההיתממות במובן השלילי שלה לא הועיל. כלומר, אותה גורמים בדת שיודעים תמיד לתת פירושים רבים מספור לכל פסוק, מילה ואות בתנ"ך - פתאום לנוכח אסון שנחת פתאום עצמו עיניהם ואמרו "לא יודעים", או  "במופלא ממך על תדרוש" (שלא לדבר על כך שבחלק מזרמיה נעשתה היהדות הדתית גרועה עוד מקודמתה ומנוונת יותר), כנראה הם גם לא רוצים לדעת, לא רוצים באמת לבדוק. מעדיפים כל הזמן לחשוב "אנחנו הכי טובים". למה ? - כי ככה נולדנו.

כך או אחרת בהמשך תחת אותו מודל, שהתרחק מהמודל שרווח בגלות ,  ניסיונם של מדינות ערב להשמידנו נחל תבוסה, והמשק הישראלי ייצר וצמח במידה אדירה תוך קליטת עליה עצומה ביחס לגודל הישוב הקיים. הגידול העצום בגודל היישוב הביא בתחילתו למחסור מוצרי מזון בסיסי (תקופת הצנע) - דבר שהיווה לחץ חזק נוסף לעסוק בעבודה יצרנית וחקלאית בעיקר מתאמים קיומיים - עוד עבודה יצרנית בחקלאות זה עוד אוכל.

למוטיב העבודה העצמית בקיבוצים בתחילת דרכם היה ערך אידיאולוגי נוסף, על בסיס סוציאליסטי: "אל לנו להיות כמו הקפיטליסטים שחיים מעבודה של אחרים, על חשבון אחרים" - עבודה של שכירים נחשבה לניצול, שאין לעשותו. היה רצון לבנות חברה צודקת ושוויונית, חברה ערכית והומניסטית בארץ ישראל כולה. נוסף על כך בתקופה של טרום-מדינה רוב הישובים היו מבודדים, ענפי המשק היו פשוטים ועתירי עבודה לא מקצועית, השירותים הפנימיים היו מינימאליים. תפיסת המשק העצמי סיפקה את התנאים להתמודדות עם בעיות  היום-יום ומילוי המשימות הלאומיות. בקיבוצים בתחילת דרכם היה גם עקרון שכל קיבוץ מנהל את כל מערכותיו באמצעות חבריו בלבד, ומקיים מערכת מקומית מלאה של שירותי ייצור ושירותים חברתיים.

הקיבוצים של אז התבססו על עבודה עצמית רבה, שהיוותה לחץ על מוסדות הקיבוץ לספק הרבה ידיים עובדות מתוך עצמם, ולכן צריך את עזרת הצעירים ולהכשיר את גם את הילדים לשם כך. מה גם שכאשר יגדלו - חשבו ההורים, הם יחזרו אחרי הצבא לקיבוץ לעבוד במשק, לכן הם צריכים את הכישורים לכך. הוקמו גם פנימיות חקלאיות שבה חלק מהאליטה העתידית למדה, ביניהם 2 ראשי ממשלה לעתידיצחק רבין ושמעון פרס, ועוד רבים וטובים כמו יגאל אלון וחיים גורי. בשנות השישים היו כ30 בתי ספר חקלאיים. התפיסה היתה שלימודים בלבד מרגילים את התלמיד לחיי בטלה.

בהקשר לדברים הללו, הוקמו פינות חי קיבוצים ובכפרי נוער חקלאיים - לחנך מגיל צעיר לעבודה בכלל ולעבודה חקלאית עצמית ועצמאית בפרט. פינות חי נקראו לא אחת "משקי ילדים" מתוך כוונה שזהו משק חקלאי קטן של הילדים, כמודל למשק הגדול - "משק מבוגרים", משק שבו הילדים הצעירים היו חלק בילתי נפרד ממנו.

פינת פינת חי כפי שהייתה בגבעת ברנר

החינוך הקיבוצי הושתת על העיקרון שלקהילה אחריות כוללנית על חינוך הילדים הן כ'בנים', שעל הקיבוץ כהורה קולקטיבי לספק את כל צורכיהם האחידים והמיוחדים, וכן כ'דור ממשיכים' שיש להכשירם לתפקיד של 'חבר קיבוץ', משימה שאי אפשר להפקיד רק, וגם לא בעיקר בידי המשפחה. גישה דומה היתה בפנימיות וכפרי הנוער.

בהתאם לכך בפינות החי הילדים למדו מיומנות והרגלי עבודה בהתאם למה לצרכים שבאותו זמן מילאו המבוגרים במשק. לפעמים היתה גישה של "מנהל עבודה קשוח" ו"פועלים". שידעו לעשות מה שאומרים להם (גישה שפחות ופחות מקובלת כיום). לא אחת היה דגש על פיתוח אחריות, למשל שילד או קבוצת ילדים מסויימת אחראית לתקופת מסויימת על תחום מסויים, למען ילמדו לנהל ולהפעיל ענף.

מה נשתנה מאז ?

בשנים האחרונות בכל העולם המערבי יש מעבר מעבודה יצרנית למסחר ושירותים ולמעשה גם בישראל רוב כוח האדם עוסק בכך (מעל 70 אחוזים ! גם במפעלי יצור כשני שלישים מכוח האדם עוסק בשירות). העבודה היצרנית (שמייצרת בפועל דבר חומרי) - או שעושה אותה מכונה, או שהיא עוברת למדינות שבהם העבודה זולה. נוסף על כך בישראל מיבאים לעבודה הפרודקטיבית עובדים זרים (ברוב עולם יש מגמה של להפסיק עם זה בעקבות בעיות שזה יצר). הצפי הוא שמגמה זו תימשך.

בכל מקרה מדינת ישראל היא כבר חזקה בתחומים כמו צבא, מדע, טכנולוגיה וחשיבה עתידית. ובהרבה תחומים הגיע לחוזק מוגזם חסר תועלת, הורס סביבה ומרעיל את הנפש. כך גם ברור כי הבעיות מול הפלסטינאים לא יפתרו גם אם יהיו עוד אלפי חיילים, אלפי רובים, מטוסים וטנקים או יותר יועצים מלומדים בתחום המדיני - והרי נרקמו כבר הרבה תוכנות חסרות תועלת. הפתרון היחיד הוא ששני הצדדים ילמדו לחיות יחד. היום גם אם תהיה חלוקה כלשהי - נראה שגם כך לא נצליח לחיות בשקט יחד (לפחות זה). הדבר שיכול לשנות הוא שינוי פנימי אצל כולם אצל שתי הצדדים. ולעצם הענין בלי להיכנס יותר מדי לפוליטיקה, אין צורך בדווקא ליצור עם חזק יותר עם יצור חזק יותר וצבא חזק יותר. צריך למשל ללמוד לחיות אחד עם השני. צריך לפתח חוכמה טבעית בסיסית, לראות איך זה בעצם סיפור של שתי עמים טיפשים שרבים על שום דבר. וחוכמה בסיסית לומדים לא מעט בחיק הטבע - הרחק מהרבנות והמסגדים.

גם המבנה של "משק עצמי" - הביא בשלבים מאוחרים יותר תופעות לוואי הרסניות (הרחבה כאן), ושינה כיוון. פינות החי שנקראו הרבה פעמים "משק ילדים", היו בקיבוצים ניסיון לעשות משק עצמי קטן, שבו יוכשרו הילדים "למשק העצמי" הגדול יותר, אך כשהמודל הגדול מצא עצמו במצב המחייב שינוי, זה הצריך שינוי במודל הקטן של משלק הילדים.

במצב כזה גם החינוך להשתלבות בעבודה משנה כיוון, וגם הלגיטימציה בציבור לדרוש מילדים לעבוד עבודה מסיבית מסיבות חינוכיות יורד. פחות ברור ומקובל על הילדים ועל הוריהם, כי הם צריכים לעסוק בתחום כזה בגיל צעיר, על מנת לרכוש כלים לגיל מבוגר, וגם המשק צריך פחות את עזרתם ("הכי פשוט שהתאילנדים יעבדו, במקום להתחיל לחנך ילדים").

בכלל, אם בעבר העבודה, גם של הילדים, נתפסה כצורך לסיפוק צרכים קיומיים בסיסיים לפי מאסלו (אוכל, מכסה) היום בחברת השפע  העבודה נתפסת כצורך לצרכים גבוהים יותר, כמו ביטחון, חברה, אהבה, והגשמה עצמית של כל הכישורים. כך בפינות חי הילדים לא יבואו מרצונם החופשי בשביל ללמוד איך לנקות כלוב תרנגולות, או איך לקצור עשב לעיזים, והלחץ לצאת לעבוד אינו בגלל שאחרת לא יהיה אוכל בבית. נהפוכו במצב של היום, פינות חי שניסו להמשיך את עבודת החובה נתקלו לא רק בהתנגדות של הילדים, אלא גם של ההורים, ושל מערכת החינוך - שלפעמים היו אף גדולות מאלו של הילדים. אך ילדים בהחלט יבואו, בגיבוי ההורים ומערכת החינוך, אם ירגישו שהפינת חי נותנת להם מענה לצרכים הגבוהים יותר, אם יהיו דברים ומשימות שהם מעוניינים בהם, ומקבלים תמיכה ומימוש.

צרה נוספת בתחום היא שגעון הבטיחות, התקנים והתביעות המשפטיות שפוקד אותנו. נסביר עם דוגמה: למרות שהכל יודעים שאצל הרבה ילדים יש בעיה של רביצה מוגזמת מול המחשב והטלווזיה, ושזה גורם נזקים נפשיים ופזיים (כמו השמנה על כל המחלות שזה אומר), דווקא הרבה פעמים ההורים הם אלה שחוששים לפעילות טבע של ילדיהם (ומעבירים את הפחדים לילדים), ומעדיפים אותם בבית מול הטלווזיה + לקטר על זה. הבעיה בשיקל הדעת שלהם, זה שכאשר ילד חוזר עם כויה קטנטנה ממדורה או נשיכונת מאוגר - את זה מיד רואים (והרבה פעמים  מייחסים לזה עוצמת יתר), ולעומת זאת את הנזקים מטלווזיה לא מיד רואים, ולא מיד מקשרים.

ולילדים, שנשארה עוד קצת שפיות, ומעוניינים בפעילויות כאלה, הרבה פעמים לא מתאפשר על ידי ההורים. ומי שמפעיל פעילות חיות וטבע נאלץ להתאים עצמו לשגעונות הללו, ולאו דווקא למה שצריך ונכון באמת.

השפעת השינויים על פינות החי

בעקבות השינויים הללו, הרבה משתנה. הרבה דברים היום אסורים ( כמו נסיעה על עגלת טרקטור, רכיבה על סוס / חמור בלי תנאים תנאי השגחה מחמירים מאוד, גידול חיות גדולות) , ענין החינוך לעבודה בפינות חי משנה כיוון, כך שכמעט ואין עוד פינת חי בארץ עם עבודת-חובה, בעוד שתחומים אחרים נכנסים לתחום, וגם הם חשובים. חלק מפינות החי שלא ידעו להתאים את עצמם לזמן (על יתרונותיו וחסרונותיו) נסגרו, אך פינות חי ממשיכות להיות, ואף מוקמות פינות חי חדשות, הפעם בעיקר דווקא בערים, הרבה פעמים במסגרת בתי-ספר או מוסדות טיפוליים. הפעם, הבסיס האידיאולוגי-חינוכי שלהם פחות ופחות נשאב מהבסיס האידיאולוגי-חינוכי שניסו לכונן האבות המיסדים של הישוב, אז, ויותר מושפעים מהאידיאולוגיות הרווחות בזרמים המרכזיים כיום, שמתאימים למצבנו כיום ולמוסד בו אשר במסגרתו הן פועלות.

לא רק בקיבוצים יש שינויים. בכלל בעולם הנדידה המסיבית מהכפר אל צורות חיים עירוניות צמצמה את היחסים הקרובים בין אדם לטבע. בעשורים האחרונים, עם העלייה ברמת החיים ובכמות הזמן הפנוי העומד לרשות האדם חוזר הקשר לבעלי חיים, בעיקר לחיות מחמד. בצד אחד גידול בבתים, בארצות הברית יש בלמעלה ממחצית בתי האב חיות מחמד, ובישראל ההערכה שביותר משליש, ובצד השני מוקמים מקומות המיועדים לאפשר מגע קרוב עם בעלי חיים, עם בפינות חי קלאסיות של פעם, ועם חיזוק של מגמה כזו בגני חיות קיימים ועם בפינות ליטוף וחקר בבתי ספר, מקומות בפריפריות הערים, ואפילו פינות חי פרטיות של חובבים.

באופנה הזו של מקומות המיועדים ליטופים של בעלי חיים שונים, אשר פרחה, מתחילים לכרסם ספקות. פינות ליטופים הן הרבה פעמים "פינות מוות" לחיות. החיות "נחנקות מאהבה", ממש כך ! הן מלוטפות בניגוד לרפרטואר ההתנהגות שלהם בטבע, מוחזקות בצורה לא מתחשבת, סובלות מלחץ גדול מצד הרבה מבקרים שלא רגילים בטיפול בעלי חיים ו/או חושבים שבגלל ששילמו 10-20 שקלים עבור כניסה - מותר להם לעשות ככל העולה על רוחם וצריך להספיק הכל ("כסף זה הרי הכל, ואם שילמתי אז מגיע לי הכל"). רודפים אחרי החיות, מחזיקים אותם באופן מועך, מושכים באוזניים, מפילים אותם או שהחיות בפחדם קופצים מידי המחזיק בהם ונפגעות. בסופו של דבר בא הדבר לידי ביטוי ממש במוות של כמה חיות בכל פעילות "מלטפת" שכזו. זה אולי מכניס כסף, ובעל הבית של המקום יכול להביא בקלות יחסית חיות אחרות במקום אלו שמתו, אבל איך "ליטוף למוות", יכול להיות חינוכי ?

 צורה בעייתית אחרת אם בבתים ואם בפינות חי, נעשית בהכנסת בעל חיים אופנתי ויקר, ואחרי זמן לא רב מואסים בו כאותו ילד שחשק בכל ליבו בצעצוע אחד, וכשקיבל אותו רצה צעצוע אחר.

החברה הולכת ודומה למקובל בארצות מערב בגישה הכללית - גם לכך השפעה - מה שלא מקובל שם, משפיע. נזכיר שפינות חי הן דבר כמעט ייחודי לישראל, ובכלל בחו"ל לא מקובל לעשות מקום עם גידול חיות קטן שבו יש קצת מכל דבר. יותר מקובל  בארצות המערב אצל חובבי החיות לגדל גזע מסויים, ולעשות מועדונים סביבו... בישראל אולי רואים ניצני מגמה כזו, אך עדין אין בישראל מגדלים שמתפרנסים כפרנסה יחידה מגידול סוסים, כלבים, תוכים, יונים וכו', והיה מי שניסה, אך ראה שזה לא מצליח.

גם בתי ספר חקלאיים הולכים ונסגרים או קטנים ומצמצמים את הפעילות החקלאית שבהם. עובדת היותם קרובים למקומות ישוב צדה את עיינם של "כרישי נדל"ן", שמעוניינים באדמות הללו, ומוכנים לשלם עבורם סכומים גבוהים מאוד. נראה שהולך לקום דור, אשר רובו לא ידע ולא יחוש מהי עבודת אדמה.

חיות ואדם, פינות חי מגמות - לאן רצים

ראשית, אל לנו לרוץ באופן עיוור ואוטומטי במבוך המגמה הזו, כעכברים במרוץ שבסופו יש בסך הכל חתיכה קטנה של גבינה. במצב הזה, צריכים אנו לשאול את עצמנו, מה מכל זה טוב לנו, נכון לנו, מה לא ?

צריך להבין שהתחום רחב מאוד. בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ועולמנו. בין עם זה לצורך מזון, עבודה, ספורט, יופי, מחמד, תיור תחביב והנאה, פולחן, מחקר, חיות בר סביבנו, ערך, סמל; בין אם אנו אוהבים אותם, חוששים מפניהם, עוזרים להם, פוגעים בהם.

עד המהפכה התעשייתית זה היה ברור וטבעי. דברים לא הושגו בלחיצת כפתור, אלא תוך מגע אישי ואמיתי. כמעט כולם עסקו בעבודת כפיים כלשהי והיו יותר מהיום בקשר עם חיות ועם טבע. זה טבענו, ככה התפתחנו. ואין שום תיאוריה חינוכית רצינית שקוראת לעזוב את זה לחלוטין.

בקיבוצים, כאמור, עד לא כל כך מזמן - הרבה עבדו בחקלאות גם הילדים-נערים, בקטיף, בחליבה, בעישוב, בעבודה עם הטרקטור (תיאור של אהוד ברק של חלק מחוויה כזו - כאן). כיום זה עולם הולך ונעלם. בפינות חי התחום שהיה נשאר לכל היותר כרשות ובחירה למי שמעוניין. ומסתבר שיש ענין. תיארה זאת אחד מרכזות פינות החי באחד הקיבוצים בהתייחסה לאותם עבודות שכילדים הם עשו: "פינת החי זה השריד האחרון מכל אותם חוויות מדהימות כשהיינו ילדים, ואם זה לא ישאר אז מה ישאר ? ".

במילים אחרות, לצערנו, פינת החי אינה יצוג של הטבע במיטבו או של הקשר אליו במיטבו, של החקלאות העמוקה במיטבה, כי אם שריד בתוך ישוב, קרוב לאוכלוסיה - שריד כזה די אחרון (בארצות המערב עוסקים בשנים האחרונות רק כשני אחוזים מכוח האדם בחקלאות).

יתרונות בפינת חי ובגידול בעלי חיים בסביבתנו

עם חיות, בטבע בכלל, במובן האמיתי שלו, הלימוד הוא חוויתי, בלתי אמצעי, ומספק כל הזמן חוויות חדשות שיש בהם משהו מהאמת הטהורה -בלי פרשנות ותאוריות אנושיות מהמוח האנושי המוגבל - לפחות אם משתדלים שזה יהיה ככה (לא פעם רואים ילדים קטנים עם גננת שלוקחת אותם לביקור, ולא עוצרת את שתף דיבורה  לרגע, ולא נותנת לילדים את הזמן לפי הצרכים שלהם).

הארה
(גניגר)

בזמן האחרון מתפרסמים מחקרים רבים לגבי פונקציות חינוכיות פסיכולוגיות שעבודה עם חיות יכולות להביא. להלן כמה מהם על קצה המזלג.

לפי אהרון קטשר, אחד החוקרים הבולטים בתחום, חיות יכולות לשמש אמצעי להפגת בדידות ודיכאון; מקור לדאגה (במובן חיובי) יום-יומית המשליכה גם על הבעלים; גורם לתעסוקה ופעילות פיזית; יצור חי ליצירת קשר גופני והבעת חיבה; משהו שניתן לצפות בו בעניין ושעשוע, ויש לכך גם השלכות מרגיעות; מקור לתחושת ביטחון.

מחקרים שונים הראו השפעה לטובה של גידול בע"ח על הבריאות הנפשית והפיזית. גידול חיות מוריד במידה ניכרת את מספר המחלות, וכן בעיות בריאות משניות כמו כאבי ראש, אלרגיות, מיחושים למיניהם. מחקרים אחרים מדברים על חיות כגורם מחנך לאחריות, לחיי משפחה ולהורות, ולקבלת עובדות חיים בלתי נמנעות (כגון מחלות, מוות). המחקרים מראים, כי טיפול בעזרת חיות מפתח יכולת קבלה ונתינה.

יש מענה לצורך לתת ולקבל אהבה, שחרור ממתחים, עידוד התנהגות חקרנית, זירוז קשרים חברתיים, פיתוח מודעות עצמית ומודעות לסביבה, לדומה ולשונה ופיתוח סבלנות לכך; פיתוח למידה להתגבר על מכשולים, חיזוק דימוי עצמי, תחושת שליטה, ביטחון עצמי, הקנית אידיאלים של שמירת טבע. יש בעבודה עם בעלי חיים משום משאב לימודי, וערכי; עבודה כזו תורמת לפיתוח מיומנויות קוגניטיביות, מיומנויות למידה, ופיתוח אינטיליגנציה הרגשית. בעלי חיים הם אמצעי לעידון רגשות, שחרור מפחדים ובלימת אלימות.

הקשר עם בעלי חיים מאפשר תקשורת קלה, אינטואיטיבית, המסתמכת על רגשות, שפת גוף, פשטות ומגע. תקשורת שאינה זקוקה לתיווכן של מילים.

הרבה פעמים אנשים מגלים פחד-יתר מחיות ומ"לכלוך", שקשור בבעלי חיים. פחד זה פוגע במידה רבה בספונטניות של החיים, הסתדרות עם העולם והחיים איתו בשלום. אנשים כאלה שרויים חרדה מתמדת וניסיון כל הזמן לשלוט. דווקא אנשים כאלה זקוקים לפינת חי שבהדרגה תעזור להם לצאת מזה. אבל אילו הכי בעייתיים ומלאי תלונות - מנקודת מבטו של מפעיל פינת החי. לפחות אצל ילדים, הניסיון מראה שגם אצל מי מהם אשר פוחד או סולד מבעל חיים, במקביל יש אצלו גם משיכה אליהם (בעוד שאצל מבוגרים - הרבה פעמים אם יש להם סלידה מחיות זה כבר יכול להיות מאוד קשה לשינוי, ולזכות למעט מאוד שיתוף פעולה)

האושר אין לו סוף
(משמר השרון)

במישור החברתי בעלי חיים מסייעים לאדם בקשירת קשרים חברתיים. נוכחותם מושכת תשומת לב ותגובות מהסביבה, ונותנת לבני האדם סיבה לפתוח בשיחה נוחה ולא מחייבת. במצבים מסוימים בעל חיים מהווה השלמה או תוספת לקשרים בין אישיים. בנוסף בעלי חיים במשפחה תורמים לעליה במספר ובאיכות של האינטראקציות המשפחתיות.

לא אחת יש יתרונות בעבודה של ילדים עם בעלי חיים על פני עבודה עם אנשי מקצוע מבוגרים, כפי שמראה הטבלה הבאה:

הטבלא לקוחה מספרו של א. שליו: "המרפא הפרוותי". הוצ' צ'ריקובר, 1996.

אנשים שעסוקים בבעיות של עצמם בלבד, הם תמיד במצב קשה. אנשים כאלה הרבה פעמים מזדעזעים ועושים ענין גדול מנושאים קטנים כמו עד כמה האוכל טעים, דברים שלא ממש נקיים, הערת ביקורת שמישהו זרק להם, או נביחה של כלב. הם ממש מזדעזעים מדברים כאלה. הרבה פעמים נדמה להם שמצבם ישתפר אם יהיה להם יותר כסף... בדרך כלל מבקרים אחרים, ולא בודקים את עצמם, ותקועים בסבך הבעיות הקטנות. אנשים כאלה צריכים רגע להפסיק להאשים אחרים בבעיותיהם - אנשים וכסף, ולשאול את עצמם, איך זה שאם המצב שלהם כל כך טוב (כי לדעתם הם בסדר והאחרים הם אלו שלא), למה הם כל הזמן בתוך הבעיות שלהם ?, ובדברים כאלה קטנים ולא חשובים. אם המצב שלהן היה טוב אז הם היו יכולים להתעלות מעל הבעיות האלה. עיסוק עם בעלי חיים עוזר להוציא את האדם מהמיקוד העצמי הזה, והצרות שלו עצמו, שלו ולהגיע מעבר לסבך לדברים הקטנים והשטותיים, אשר הוא עסוק בהם.

פינת חי מהווה תחליף כלשהו לילד שלא יכול לגדל (או לגדול עם) בעל חיים בביתו, היא בנויה יותר לפעילות חינוכית קולקטיבית לעומת בית (במקביל לכך שבכלל החינוך שבעבר היה בעיקר במסגרת המשפחה עובר למסגרת מוסדית), היא מאפשרת מגוון רחב יותר של בעלי חיים לימוד וחוויה רבים יותר. היא זמינה וקבועה בשונה מביקור חד פעמי בגן חיות או שמורת טבע, או תרפיה של אחת לשבוע (זאותרפיה).

ועוד בענין פינות חי, אפשר להוסיף גם את היותה חלק מהיופי והנוי של הישוב, וגם אפשר קצת להתפרנס מזה, הן באופן ישיר,  כמו מכירת חיות, וגבית דמי כניסה, והן באופן עקיף, כמו גני ילדים בקיבוצים בהם  הורים מבחוץ בוחרים  ובבתי הילדים בקיבוץ - גם בגלל שהם כוללים גורם כמו פינת חי, שילוב של פינת החי עם ענף התיירות ועוד.

כמובן, אם מתייחסים רק לאספקט אחד בפינה כגון: רק עבודה או כ"מוזיאון קטן לחיות", או שזה נהיה תחביב פרטי של האדם שעובד שם, אז מחמיצים הרבה מהדברים שלעיל.

תגובות, הערות, תוספות אפשר לכתוב לpinat_hay@hotmail.com

מאמר נוסף על הרציונל של פינת חי - נכתב בבית הספר דקל בכרמיאל

המלצה על ספר "הגנת מעברות פתיים" ספר ישן וטוב, ואקטואלי עד היום לפרטים - הגנת מעברות פתיים - ספר מומלץ, המלצות ספרים

	"הארי פוטר קבור ברמלה" אומרת כותרת בעיתון
	בעיר רמלה, קבור הארי פוטר. בדומה להארי מהסיפור של ג'יי. קיי רולינג, מדובר על אדם צעיר, בריטי, שהתגייס לפעילות צעיר מהמקובל, לא סיים את בית הספר, וגם הוא לא ידע שיום אחד יהיה מפורסם (גם על הארי הזה כתבו בעיתונים ובאתרי אינטרנט).
	אבל יש גם שונה. זה לא אותו אחד מהסיפור, גם לא אמרנו שזה "קבר הארי הקדוש". ובכל זאת מרגש.
	הפרטים והתמונות במאמר: הארי פוטר ישראל

שניצל עוף או שניצל סויה ? מי מזיק יותר לסביבה ?   בהרבה מקרים דווקא השניצל סויה !   וגם חלב סויה מזיק יותר לסביבה מחלב פרה   מחקר חדש: הדיילי מייל נתן לו את הכותרת: "איך צמחונות גורמת יותר נזק לסביבה מאכילת בשר", והטיימס: "טופו יכול להזיק לסביבה יותר מאשר בשר, כך מצא מחקר של WWF"

חזרה לדף הראשי