פגישה טיפולית, זאותרפיה

מאת: דפי אלמוג.
המאמר נכתב בסיום סטאז' בזאותרפיה

במסגרת לימודיי בסמינר הקיבוצים במסלול חינוך ושיקום בעזרת בעלי חיים, נדרשתי לעבור התנסות מעשית, הכוללת עבודה במוסד לימודי או שיקומי בו קיימת תשתית של פינת חי פועלת והדרכה צמודה. את ההתנסות בחרתי לערוך במרכז החי של בית הספר היסודי "XXX", תחת הדרכתה של מנהלת המרכז.

בבית הספר קיימת פינת חי משולבת: חדר סגור ובו חיות מחמד בכלובים (תוכים, אוגרים, שרקנים, אקווריום, שוגר גליידר, חמוסים, ולאחרונה גם נחש) וחצר פתוחה, בה חיות משק כגון עזים אווזים, ברווזים, תרנגולות וכן ארנבות, , פניניות, ויונים מבויתות. מגוון החיות הגדול מאפשר אופציות רבות לילדים למצוא את החיה שמדברת אליהם יותר ואיתה הם מתחברים.

לאחר פגישה עם המנהלת ועם , מחנכת הכיתה , הוצג בפניי דניאל (שם בדוי).

דניאל, בן 8 וחצי, אובחן כסובל מבעיית קשב וריכוז, קשיים לימודיים (כתיבה, קריאה, אנגלית) וקשיים רגשיים על רקע המצב המשפחתי בבית. דניאל מקבל בבית הספר תמיכה לימודית, ובבית תמיכה פסיכולוגית ותרופתית, אך אינו מקובל בכיתתו.

מטרת המפגשים ביני לבין דניאל היתה לספק לו מרחב מוגן של קבלה, חום, ללא ביקורת ומקום לביטוי עצמי של קשייו ורגשותיו. כסטאז'רית מתחילה, קיוויתי שמלבד מטרות אלו, אוכל גם לסייע לדניאל בקשייו הלימודיים ובכך לתת ערך מוסף (מבחינתי) לפגישות.

תדירות הפגישות הינה אחת לשבוע , בשעה השניה ללימודים. את השעה הזו אנו מעבירים רק שנינו יחד אך בדרך כלל דניאל ביקש שאשאר איתו גם בהפסקה (בחוץ או בכיתה עם חבריו). בנוסף, השעה השלישית היא שעת פינת חי לכיתתו כך שאני ודניאל נשארים יחד בין אם לבד או ביחד עם כל הכיתה.

המפגשים הראשונים נערכו בחדר הסגור בפינת החי. ניסיתי להתוודע אל דניאל ולקוות שייפתח אלי. דניאל הקפיד לדבר בשקט, לא יצר קשר עין וענה רק לשאלות שנשאל ולא הוסיף אינפורמציה. דניאל לא הראה משיכה ספציפית לאף אחת מן החיות בחדר, ואף נרתע מרבות מהן, בייחוד אלו המשמיעות קולות רמים. באופן כללי הפגין דניאל חוסר רצון לשהות בתוך החלל הסגור של פינת החי.

בעקבות סגירותו של דניאל חיפשתי חיה אותה הוא יוכל לאמץ ואשר תגיב אליו בחזרה. בפינת החי גרה באותה תקופה תוכי מסוג רוזלה, בכלוב שהיה קטן לצרכיה, והגיבה בפחדנות. מניסיוני בטיפול וגידול תוכים, הצעתי לדניאל שנאמץ את התוכי, נספק לה תנאי מחייה הולמים יותר, ובהמשך נרגיל אותה כך שדניאל יוכל ללטף את התוכי ולהניח אותה על כתפו ללא חשש שהיא תברח.

הרעיוו שעמד מאחורי בחירת חיה ספציפית זאת הינו- שתהליך ההרגלה של תוכי לבני האדם דורש התמדה וסובלנות רבה. רציתי לצור עם דניאל תהליך שבו הוא ישתתף לאורך זמן ולא "יתפזר".

המטפל בתוכי חייב להיות ערני ומרוכז ולהגיב להתנהגותה של הציפור בכדי שיוכל לראות בזמן אמת אם החיה מתכוונת לברוח או לנשוך, ואם היא מגיבה בחיוב לליטופים ולתשורות מזון.

בתום תהליך ההרגלה מגיע המטפל למצב בו התוכי יושב על כתפו בביטחון ומקבל ממנו מזון ואינו בורח גם כשהשניים נמצאים מחוץ לחדר- בחלל הפתוח. לעיתים ניתן ללמד את התוכי לדבר או לומר מספר מילים (כמובן בהתאם להשקעה באימון וליכולת הווקאלית של התוכי עצמו).

בתחילה הראה דניאל התלהבות, וכשהכנו כלוב גדול ומקושט לתוכי (בענפים, עלים ומשחקים שונים) אף סיפר לי מעט על חוויות שחווה עם משפחתו. כאשר ניגשנו למלאכת ההרגלה של התוכי, הראה דניאל חשש רב ורתיעה בייחוד מהמגע של הציפור והקולות אותן השמיעה. הסברתי לדניאל, שהתהליך הוא ארוך ודורש סבלנות .כערך לימודי נוסף, ביקשתי מדניאל שייתן שם לתוכי וימצא פרטים עליה באינטרנט . את המידע שימצא נכתוב על כרטיס ונציב בצמוד לכלוב כך שגם תלמידים נוספים יוכלו לקרוא וללמוד. דניאל הבטיח כי כך יעשה אך במשך השבועיים שעברו כששאלתיו על כך אמר ששכח. יתר על כן, שמתי לב כי הזניח את התוכי והכלוב, למרות שטען שברצונו לקחת את הציפור הביתה.

לאחר חודש הבנתי כי טעיתי בגישתי אל דניאל וכי ניסיתי יותר להובילו בדרכי (Leading) מאשר להקשיב לדרכו (pacing).

המפגש החמישי עם דניאל נערך בחצר בית הספר הרחק מפינת החי שכן האחרונה היתה סגורה באותו היום. דניאל הוביל אותי במסע חיפושים אחר חגבים, חשופיות ועכבישים, וסיפר לי בהתלהבות על מקומות בהם יש ריכוז של חרקים אלו ועל כל החרקים שכבר מצא. את הפגישה שלאחריה ערכנו בחדר מחשב, שם חיפשנו ביחד באתרים באינטרנט אחר סוגים שונים של עכבישים וזוחלים.

כל המפגשים הבאים נערכו מחוץ לפינת החי ה"מסורתית" - בחצר בית הספר. למפגשים אלה הבאתי עמי ספרים וצילומים שעסקו בזוחלים וחרקים, ודניאל מצדו סיפר לי שהמשיך וחיפש באינטרנט אחר החרקים ששוחחנו אודותיהם. דניאל הראה פתיחות והתלהבות לקראת מפגשינו העתידיים וביקש לצרף חבר.

לקראת מפגש נוסף בינינו חיפשתי חומר כתוב אותו אוכל להביא לדניאל. מצאתי בביתי את הספר "חובב טבע" של ג'ארלד דארל, ובו הסברים כיצד לבנות מלכודת לחרקים ולסמנם כך שנוכל לעקוב אחר תנועתם בסביבה הטבעית לאחר שישוחררו ובכך ללמוד על ריכוז חרקים באיזורים שונים וקצב התקדמותם במרחב. הצגתי את הרעיון בפני דניאל. הוא הופתע ושמח. ביחד בנינו שתי מלכודות במרחק שונה זו מזו, סימנו אותן ובנינו טבלה בה נוכל לסמן את החרקים שמצאנו. ביקשתי מדניאל שבמהלך השבוע יעקוב לראות מה לכדנו, יסמן בטבלה ואח"כ ישחרר. דניאל ביקש את רשותי להראות לחבריו את המלכודות ובדק אותן מדי כמה דקות באותו היום תוך שהפגין סימני אכזבה על כך שטרם נלכדו חרקים וציפייה ללכידתם בהמשך.

שבוע אח"כ , לפני פגישתי עם דניאל, שאלתי את המנהלת האם דניאל ניגש לבדוק את המלכודות בהיעדרי (היה צורך במפתח שכן המלכודות היו מוצבות בחצר סגורה ומגודרת). המנהלת אמרה שאכן דניאל ביקש את המפתח כדי לבדוק.

כאשר נפגשנו סיפר לי דניאל בהתלהבות רבה, כי נתפסו "מליון" חרקים. כשניגשנו לבדוק אכן מצאנו מגוון של חרקים אותם תיעדנו במצלמה ושחררנו. את שמות החרקים רשמנו בטבלה, ואת אלה שלא ידענו את שמם חיפשנו בדפי מידע שהבאתי לדניאל בעבר.

בדיעבד נוכחתי להבין, כי יצרתי עם דניאל פרוייקט ארוך טווח שדרש את תשומת ליבו וריכוז ואף שימוש ביכולות כתיבה קריאה וחיפוש מידע בספרים. אותן מטרות אשר תכננתי לקדם בעבודה עם התוכי.

פרוייקט המלכודות עם דניאל ממשיך נכון לעכשיו כבר שלושה שבועות . איני יודעת כמה זמן יישאר דניאל מרוכז במלכודות ומתי יאבד עניין, אך גם הזמן הקצר יחסית (והארוך מאד מבחינתו) שהוקדש לפרוייקט היה מהנה מאד ומספק מבחינת שנינו. החוויה לימדה אותי כי לא צריך למהר וליישם את כל התיאוריות והידע אותם רכשתי בסמינר מיד בתחילת העבודה המשותפת והפגישות הראשונות במטרה "לנסות להציל את העולם". תחת זאת, יש להיות קשובה ופתוחה יותר לצורכי הילד, להיות סבלנית, ולגלות את המקום בו המפגש בין איש המקצוע למטופל הופך להיות נעים, מהנה ומועיל לשני המשתתפים.

לאחר פרויקט המלכודות שהצליח יפה ואף הוצג בפני הכיתה, המשכנו בנושאים נוספים כגון בניית רשת ללכידת פרפרים,גידול נחשים וגידול טראנטולות

בסוף השנה השתפר מאד דניאל בקשריו החברתיים ואף העדיף משחקים עם חבריו בהפסקה על פני המפגש איתי.

ראיתי בכך התקדמות גדולה (אם כי גם צביטת קנאה קטנה בלב)