ישראל רוזנבלט - הגזבר והמוכתר של הקיבוץ. נדרס בכביש, בערב פסח, בעת שחזר מפגישה עם מושל המחוז שבה נידונו פיצויים למדמר השרון על סלילת הכביש שחצה את אדמות הקיבוץ. 

 הכביש הוא כיום הכביש הפנימי בין משמר השרון למעברות  היה אז הכביש הראשי, "כביש 4". שעת חשיכה, לא היו פנסי תאורה בכביש. בן 46 במותו. השאיר אלמנה, ביתו בת ה11.5 ובנו בן ה6.

להלוויה הגיעו מנהיגי היישוב בהם גולדה מאיר, שפרינצק והרצפלד. את ילדיו הוציאו מהקיבוץ בלוויה, שלא יהיו ברגעים הקשים האלה.

על שמו בית ישראל, שבעבר היה חלק מהבית ספר, היו בו כיתות לימוד ובמרכז חדר טבע. והיום מבנה אחר הנמצא בסמוך למבנה הראשון, נקרא באותו שם -  בית ילדים - התלתון הראשון שנבנה בתנועה הקיבוצית.

איציק זוכר שהם כילדים עבדו בפרדס מעבר לכביש, ובנימין רוזנבלט האח, אחרי האסון היה מחכה להם לקראת סוף העבודה, לעזור להם לחצות את הכביש בביטחה.

—-

איציק, כזקן הקיבוץ היה האחרון שעוד זכר את הקברים הראשונים.

הביט על בית הקברות וחשב:

"מי היה מאמין אז, שיהיו כל כך הרבה קברים…"

---------

כתב: עמיחי אלינזון, בעיקר לפי מה ששמע מאביו. 2021.

אחד הדברים ששינו את מנהגי הקבורה היה מכירת הטרנזיט הגדול. עד אז הלוויה הייתה יוצאת מהמועדון כשהולכים בתהלוכה אחר הארון בטרנזיט.! היו מפרקים שם את המושבים האחוריים, כדי שיהיה ניתן להכניס את ארון הקבורה.

כשמכרו את הטרנזיט האחרון, לא נמצא חרכב מתאיםם אחר הביאו אמבולנס וחברת קדישא, יחד עם עובדיו או נציגיו. לפני כן הן נעדרו מהמקום.

לפני זה הקפידו על עוד דברים מקומיים.

למשל, אתת ארון הקבורה בנו בנגריה בקיבוץ. אנשים מהקיבוץ יצאו לבית החולים לקחת את הגופה, הכניסו אותה בעצמם לארון. עם כל מיני זכרונות לשנים, למשל שהיו צריכים לקפל ולדחוס מישהו גבוה מידי לארון, ואז לסגור עם מסמר את הפתח, שלא נסגר בלי הפעלת לחץ.

 נמצאו כאלה שמוכנים לעשות את זה:  "אחרי עבודה בבריכות דגים מסוגלים להכל... "אמר מישהו שהיה שם.

 גם את חפירת הקבר עשינו בעצמנו. לא השתמשן במחפרון. מייקה אחראי בית הקברות הוותיק אמר שיהודים חופרים את הקבר בעצמם. נעזרנו אולי בקונגו, האדמה שם מאוד קשה בעצמנו פינינו עם דליים את האדמה. היה צריך לגייס בשביל זה אנשים מהר שיעשו את העבודה מהיום להיום, יש משפחה, מוזמנים, אי אפשר להגיד "לא הספקנו". כשמייקה הפסיק את האחריות על בית הקברות, די מהר עברו להביא מחפרון.

---

כשאני עוד הייתי ילד, כאשר היה אבל, במשך שבוע אם למשל היתה קבלת שבת, לא היתה שירה. גם אם היה חג. בהמשך התחילו לשאול את המשפחות אם הן רוצות שיבוטל... ובפועל - גם אם שואלים החגים ממשיכים כסידרם. בעבר הקפידו, ובתקופה יותר מוקדמת הקפידו על שלושים יום כאלה.