מיתוס: פחות מוסרי לדשן גידולי חקלאות בזבל ובמוצרים שהופקו מבעלי חיים.

או: במזון צמחי אין רכיבים מהחי.

מתוך הספר: המיתוס הצמחוני טבעוני: מזון, צדק וקיימות

The Vegetarian Myth: Food, Justice and Sustainability,

 מאת: קִית' לִיֵיר, Lierre Keith

אתר האינטרנט של המחברת- http://www.lierrekeith.com/

אתר האינטרנט של ההוצאה - http://www.pmpress.org

בכל פניה לגבי התרגום ניתן לכתוב לדוא"ל - pinat_hay@hotmail.com

הקדמה: צמחונים רבים מקפידים בחייהם לא לצרוך מוצרים מהחי, לא רק במה שקשור באוכל. למשל ישתדלו לא לקנות מעיל או נעליים מעור.

כך בעוד הם בודקים בשבע עיניים אם לא דלף שום מוצר מהחי למזונם, אין הם חושבים שבמזון הצמחוני יש מרכיבים רבים מהחי כמו זבל שממנו אכלו, וזה עוד במקרה הטוב כי זה מוצר בר קיימא,  לעומת דשנים סינטטיים שהם מוצר שאינו בר קיימא וזה גרוע יותר. וכמובן באדמה יצורים זעירים שפועלים בהמוניהם.

הכתוב להלן, לקוח מתוך עמודים 24-16, וקוצר במעט.

בגלל שגידלתי תפוחים ואני יודעת מה נדרש להם. אני יכולה לגשת לחנות למוצרי חקלאות באזור מגורי ולקנות שק של דשן אורגאני לעצי פרי. אבל אין זה מהרגלי לדלג על האותיות הקטנות. קראתי את התוויות. התשוקה שלי לחיות חיים טובים, מכובדים, ישרים ומוסריים, הניעה אותי להתחיל לגדל את מזוני עד כמה שניתן. ידעתי ששלושת הפעילויות האקולוגיות החשובות ביותר שאנו יכולים לעשות כיחידים הם:  להימנע מלהביא ילדים לעולם, לא לנהוג במכונית, ולגדל באופן עצמאי את המזון שלנו. לא הייתי ממש בקשר עם הסיבות המרכזיות שקשורות בהריון; היתי ענייה מדי מכדי לרכוש מכונית; כך נשאר – לגדל את מזוני.

עם עמוד שידרה כמו שלי, לא ניתן היה לעשות שימוש בחפירה, הרמה ובכלל לא הרבה עבודה גופנית. אבל זה היה בסדר. מהר חיפשתי את שיטות הגינון שהיו הכי בסיסיות והכי בנות קיימא. רות' סטאוט ((Ruth Stout, כתבה בין היתר ספר שבכותרתו, "No-Work Garden Book" - "ספר הגינון ללא עבודה"), היתה כהתגלות כבירה,⁸ וכך גם פרמאקלצ'ר.⁹ רציתי להשתמש בערוגות רחבות, חיפוי קרקע קבוע. רציתי להפוך את האדמה ולבנות שכבת קרקע עליונה כמו בטבע. שבמקום הזה לא יהיה עיבוד, שלא תהיה אדמה חשופה, שלא יהיה צריך פעמיים לחפור. את ההבנה שההיגיון מאחרי שיטות אלה, הוא כתב אישום כלפי הדגנים החד-שנתיים – כלפי החקלאות עצמה - אני משאירה לפעם אחרת.

היו דברים נוספים שלא ידעתי, והם היו אפילו יותר בסיסיים מאשר אזורי שתילה ועונות גדילה. היה זה ידע שחיפשתי אבל דחיתי אותו: לא הייתי היחידה שצריכה לאכול, הצמחים היו גם רעבים, וכך גם היתה האדמה. "תאכילי את האדמה", דחקו בי ספרי הגינון. האם באמת האדמה אוכלת ? מה היא למעשה האדמה ? האם גם היא חיה ?

כף אחת של אדמה מכילה יותר מאשר מיליון אורגניזמים חיים, וכֵּן, כל אחד מהם אוכל. אדמה היא לא סתם לכלוך. מטר מרובע של שכבת קרקע עליונה יכול להכיל אלפי סוגים של חיות.¹⁰ הוא יכול להכיל 120 מליון נמטודות, 100,000 קרדיות, 45,000 קפזנביים, 20,000 תולעי אדמה ו10,000 רכיכות.¹¹

האדמה איננה דבר אחד, אלא מליוני דברים, והם היו חיים. תהליך החיים שלהם: תזונה, הפרשות, חפירת מנהרות, תקשורת, המרה - הוא מה שעושה את יתר העולם אפשרי למחיה. הם מפרקים דברים מתים מצמחים, חיות, פטריות, בקטריות, והופכים את מרכיבים אפשריים לעוד חיים. סטבן סטרול, כתב ששִכבת האדמה העליונה "היא מסננת ומכילה, מאחדת בצורה המונית דברים שבמיקרו ובמקרו, והיא ישות חייה שאינה ניתנת להבנה אם לא נתייחס לחלק מהדברים". צורתה הסופית מכילה כל כך הרבה משתתפים וקשרים שיתופיים, כך שהיא מכילה, אם נשתמש במילים של מדען האדמה, ניל ברדי (:Nyle Brady), את 'המקור של הגוף הטבעי שהופרד מחומר האֵם שהרכיב אותו שממנו נוצר הגוף'"¹⁵.

המצווה הראשונה של חקלאות אורגנית היתה: "תאכילו את האדמה, לא את הצמחים". הייתי צריכה להאכיל את האדמה, בגלל שהיא היתה חיה. חנקן (N), זרחן (P), אשלגן (K) – NPK, הם שלושת האלילים של הגננים, שלושת המושלים הגדולים ששולטים בגידול הצמחים. מה האדמה והצמחים אוכלים, והיכן אוכל להשיג את החמרים האלה ? לא למדתי את הביטוי "מערכת במעגל סגור", אבל זה מה שעשיתי מאוחר יותר. חנקן היה החשוב ביותר. יש צמחים שמסייעים בקשירת חנקן. האין זה מספיק לגן שלי ? האם זה לא יכול להיות ? התחננתי. אבל התחננתי למיליון יצורים חיים שארגנו את עצמם לחיות בתלות הדדית (סימביוזה) לפני מליוני שנה. לא היתה תועלת בייסורים האתים שלי.  שום צמחים קושרי חנקן לא יכולים להשלים את כל החומרים המזינים שהוצאתי החוצה. האדמה רצתה זבל. גרוע מזה, היא רוצה את הבלתי מתקבל על דעתי: דם ועצמות.

היו מקורות נוספים לחנקן שיכולתי ליישם. דלק מאובנים (דלק פוסילי), משמש כיום לגידול יבולים ברחבי העולם. דשן סינטטי הוא מה שיצר את המהפכה הירוקה, שהביא לעליה של 250 אחוזים ביבול. חוץ מהעובדה, ששום דבר ממה שגדל באמצעות דלק מאובנים, הוא בר קיימא – אנו לא יכולים לגדל דלק מאובנים והוא אינו מייצר את עצמו מחדש – דשנים סינטטיים בסופו של דבר הורסים את האדמה.

אם כן החנקן הסינטטי היה פסול. וזה הותיר אותי נאלצת לעמוד מול מוצרים מן החי. כמובן האירוניה היא שגם מקורות אחרים של חנקן, סינטטיים או אורגניים, מגיעים מן החי. הנפט והגז הם מה שנשאר מהדינוזאורים. אז הבחירות שלי – הבחירות שלנו, למעשה, היו חנקן מזוחלים מתים או ממעלי גירה חיים.

הגַן שלי רצה לאכול בעלי חיים, אפילו שאני לא רציתי. ובכן, בדרכי "לעלות לרגל", הגעתי לפיצול דרכים נוסף. יכולתי לקנות קופסה של NPK (חנקן, זרחן, אשלגן) מרוכז, אשר הוא באופן חביב, מאוזן ואורגני, או שיכולתי להתיידד עם הרפתן. הקופסה היתה מפתה, בגלל שיכולתי לשקר. לא, לא לגמרי שקר. יכולתי לא לדעת מה שכבר ידעתי. יכולתי לסרב לדעת. בגלל שכבר ידעתי מה היה בקופסה הזו. רשימת הרכיבים נצצה והבטיחה, כמו שפרי הידע תמיד עושה. הייתי חַוָה, ופה היה תפוח, ומה יכול להיות המחיר של האכילה ? המחיר של העובדות שהתקוממתי נגדן, השורה התחתונה של מעגל המינרלים ? המחיר הרגשי להשתוקקות הרוחנית שלי, התשוקה הפוליטית שלי, ההזדהות שלי ? ולמה תמיד זה לגבי אוכל ?

לקחתי נגיסה. קראתי את התווית: קמח דם, קמח עצמות, חיות מתות מיובשות וטחונות. הנחתי חזרה את הקופסה ומצאתי מקום עם גללי זבל. אצל חברים של חברה, דיר שהיה באותה עת ריק מעיזים, אך מלא בגלליהן. הן הוצאו החוצה, והכרתי את הגברת שהעיזים היו שייכות אליה, היא היתה אדם הגון. בעלי החיים שלה טופלו היטב, ואפילו בפינוק. קבעתי מפגש עם מישהו עם טנדר ועם גב חזק. הזבל הגיע, והגן שלי התפוצץ. העגבניות עלו והשתרגו, לאחר מכן הועברו לערוגה, והמשיכו להתפתח ולהתעצב בדרך מהירה. זה נראה כמו הארץ ששכח אותה הזמן מחוץ לחלוני האחורי. האכלתי שלושה משקי ביית על התוצרת, ועדין כמה מהחסות שלי פרחו מהר מדי, לפני שהספקנו להגיע אליהן¹⁶.

ואני נשארתי רעבה כמו גם מוזנת. זה לא היה רעב שבא מוקדם, כמו כשמריחים את ארוחת הערב בדלת הקדמית, או כמו אהוב שמצפה בעברו השני של חדר הומה. זה היה רעב שכרסם ללא הבטחה לתחייה, שחרור. אומנם עכשיו סגרתי את המעגל בגן שלי, אבל המערכת המוסרית שלי התבקעה.

שנים מאוחר יותר, יהיו לי מן שיחות עם צמחוני צעיר ורציני.

"הם לוקחים חלקים של תרנגולות מתות ומפזרים אותן בשדות". קולו רעד. הוא הניח שאגלה סימפטיה, שמישהו עם מדיניות כשלי עשוי להזדעזע באופן אוטומטי. התפריט הטהור אקולוגית שלו, הלא אלים, המבוסס על צמחים – הופר ונפגע על ידי כוחות שטן של מוות.

"צמחים צריכים גם לאכול", ניסיתי להסביר. הם צריכים חנקן, והם זקוקים למינרלים. אתה צריך לספק תחליף למה שאתה לוקח. הבחירה שלך היא דלקים פוסילים או מוצרים מהחי".

"אבל – אבל" עכשיו גופו רעד, כמו גם קולו. ידעתי מה הוא רוצה לומר. זה לא נכון. יש דרך ללא מוות, ואני מצאתי אותה.

"לא", זו היתה המילה היחידה שהוא יכול היה להוציא. הוא הלך לו הלאה.

כמה פעמים אני הלכתי הלאה. עוד פעם ועוד פעם. אבל לא יכולתי ללכת הלאה מהגן שלי, מהניסיונות שלי לא להיות יצור טפיל על כדור הארץ. אם כן, כאשר סגרתי את המעגל התזונתי, לא היה לי לאן ללכת עם המידע שהשתמשתי בו למשימה. אני יכולה לשחק משחק מחבואים אינטלקטואלי עם גללי העיזים. הם היו שם, בערמות במבנה החקלאי, למה לא להשתמש בזה, לא רדיתי בחיות בשביל להשתמש בחלב ובבשר – אבל ה P (זרחן) וה K  (אשלגן) בNPK לא היו משהו שניתן להימנע ממנו בקלות.

באופן כללי זרחן הוא דבר נפוץ בכמות גדולה מאוד. "הדבר הבא אחרי מיים נקיים", כתב ביל מוליסון, "זרחן יהיה זמין באופן בלתי משתנה לשימוש בני אדם בעולם".¹⁷ הוא קיים בסלעי משקע. לא התייחסתי לסלעים באותה קטגוריה עם בעלי חיים: לא היה אכפת לי להשתמש בהם. הבעיה היתה להשיג אותם. הם צריכים להיות במחצבה, להיחצב, ואז להיאסף ולהיות משונעים. בלי כמות גדולה מאוד של דלקים פוסילים, האם זה בכלל אפשרי ? ומה לגבי הבעיה שמשתמשים בזה עד שזה נגמר ? חזרתי לאותו מדף בחנות למוצרי חקלאות. יכולתי לקנות סלעי זרחה (פוספט), להחליט שמכיוון שזה "אורגני", אני עושה את הטוב, הנכון, ירוק, ויותר - פשוט לא לחשוב עוד על זה. אבל האם אין מקור בר-קיימא, שאני יכולה להשיג בעצמי ? שאלתי שאלה, אבל שנאתי את התשובה.

"קמח עצמות מחיות יבשה הוא מקור מסורתי, וברוב החווֹת (מאז 1940) מחזיקים להקות יונים כמקור שלהם". או שיכולתי באופן תיאורטי להשיג את זה מ"עופות ים ודגי סלומון [אשר] ניסו למחזר את זה חזרה עבורנו, אבל אנו נוטים להפחית את מספרם על ידי שאנו מונעים מהם קרקע לריבוי"¹⁸. היית תשע-עשרה מייל מהים. הייתי בקושי מייל מנהר קונטיקט, אחד המשכנים הדרומיים ביותר של סלומונים אטלנטיים, אבל דגים שנודדים ממים מלוחים לנהרות כדי להטיל ביצים – כבר אין בנהר של קונטיקט מאז שהנהר נעצר על ידי סְכָרים לפני כמעט מאתיים שנים, כדי להפעיל טחנות ומפעלים.

ואז יש K-אשלגן, שנפוץ באפר, עצמות, שתן, גללים, גידולי כיסוי (גידולים כמו קטניות שמגדלים כדי להעשיר את האדמה). יכולתי להעמיד פנים שמצאתי אספקה של אפר – עצי הסקה שנמצאים בכל מקום כמו עצי מייפל במערב מסצ'וסטס, ולגדל גידולי כיסוי, וכך עד שהגעתי לאשלגן, הייתי מותשת מבחינה מחשבתית. המזון שלי היה צריך, לפני שאני יאכל אותו.

היו נקודות יפות יותר, כולן חדות ורעבות, שלמדתי לגבי גידול פירות. עדין לא היו לי עצי פרי, אך אלה היו חלק מהחווה הדמיונית שלה ציפיתי בעתיד עטוף ערפל. סידן הוא תמיד גורם מגביל באדמה. כאשר הסידן נגמר, הגדילה נפסקת. ושוב, הסידן יכול לבוא מ... האם אסיים את המשפט עם הקופסא האורגנית מהחנות למוצרי חקלאות, הטעונה באבק ואנרגיה של משחטה ? או האם אלמד את כללי השפה של אבי-סבי, ואאכיל את העצים עם עצמות בעלי חיים שחיו לצידי ? האם תהיה נחמה במידע הזה ? מצאתי נחמה קטנה בספר "גידול תפוחים" מאת מיכאל פיליפס. הוא ציטט ספר שנקרא The Apple Culturist שיצא ב1871, וציין את הסיפור של עץ התפוחים ליד הקבר של רוג'ר ווילאמס, המייסד של רוד איילנד (מדינה בצפון מזרח ארה"ב), ואישתו מרי סיליס. שורשי העץ נמצאו גדלים לתוך הקברים ותפסו את צורת עצמות אדם, בעוד שהקברים היו ריקים מכל גרגר אבק של אדם. לא נשארו עקבות של דבר.¹⁹

הסיפור הזה הקל עלי, בגלל שהעץ אכל בני אדם. הסִיפֵּר (נרטיב)המקובל לפיו אדם הוא צַיָּד, דחה אותי, עם הדטרמיניזם הביולוגי שלו, והחגיגות שלו של שליטה, אלימות, אונס ומוות. המיתוס הזה תמיד הסתיים כשהאדם למעלה: מעל חיות, נשים, שרשרת המזון, והכוכב. אולי זו המציאות העולמית, אך יש לה שֵם, פטריארכיה (צורת ארגון חברתי בה האב הוא הסמכות העליונה), והפתרון התנגדות מאורגנת. התנגדתי לטענה שהיררכיה היא דבר בלתי נמנע, שהקוסמוס בחר באדם כעומד בפסגה, שגברים צריך להיות גברים. ואני רוצה להאמין שהייתי צריכה להתנגד לתעמולה הזו בצורה איתנה כאילו אני גבר, למרות שידעתי שהזכות המיוחדת של כוח, עושה את זה פחות אפשרי.

אפילו האנשים שאמורים לדעת יותר טוב, מתאהבים ברעיון על אדם העומד בפסגה. בקרנבל של "יום כדור הארץ", שורה של רקדנים מחופשים היתה אמורה לייצג את שרשרת המזון, כשהם מתחילים בצמחים ומסיימים באדם. אבל זה לא מסתיים בנו, המשכתי להתעקש בשביל כל אחד שעשוי היה להקשיב, במיוחד בן זוגי, שכבר התעייף מלשמוע את זה. מה לגבי אוכלי נבלות, זאבי ערבות, עופות שאוכלים פגרים ? מה לגבי החרקים, בקטריות, הרימה והתולעת ? אנחנו לא הסוף, בגלל שזה לא דבר קווי. זהו מעגל, ואם הוא מסתיים במקום כלשהו, זה באכילה של היצרנים הנמוכים. אנו רק חטיף עסיסי.

אולם לא יכולתי להקשיב לעץ תפוחים, מדבֵּר לאט לאט, מסמן באיטיות בשורשיו השילדיים, ואומר: אתם בדיוק בצורה המתאימה לרעָב שלי.

העצמות החייתיות שלנו, הדם האנושי שלנו; גם אנו שייכים לכאן, אם אנו מוכנים לקבל את המקום שלנו. אנו אוכלים כמו שאנו נֶאכַלים, מצרך גולמי, לסעודה בלתי-נגמרת. זה יכול להיות לנו לנחמה: מקום על השולחן. אנחנו לא מעל, אלא פשוט משהו אחד בין הרבה דברים שנעשו על ידי פחמן, שיום אחד ישתחרר.

אבל הייתי צריכה לקבל את המוות לפני שאוכל לתפוס את מקומי.

****

תצלום אילוסטריצה - Thinkstock. התצלום אינו מופיע בספר.

הייתי רוצה לחזור עשר שנים לאחור, ולהגיד לעצמי כצעירה: יום יבוא שבו תהיה לך להקת יונים, ואת תפזרי את הזבל שלהם ותקברי את מתיהם בקרב חלקת הענבים והתפוחים. ואת תבכי כאשר תעשי זאת, אבל לא בגלל שזה פשוט עצוב. בגלל שזה קדוש ובגלל שזה נעשה היטב. את סוגרת מעגל, וזה יפתח את ליבך. יהיו לך גם תרנגולות, וברווזים, אווזים ופְנִינִיּוֹת. הם יאכלו את החרקים. את תאכלי את הפירות, הביצים, הבשר. הם יקבלו אותך – יבואו לעזרתך ולליטוף – ואת תאהבי אותם. ואת תאכלי, כל-כולך, ציפורים, ענבים, בני-אדם, אדמה, ואת תהיי נאכלת. מאחר שקבורת שמיים איננה חוקית, זה יהיה בצוואתך: פזרו את אפרי כאשר זמני מגיע, תאכילו את הענבים ואת התפוחים.

האם זה באמת יעזור לשמוע את זה, או שהחלחלה שזה יעורר – אוכלת בשר, רוצחת – לא תשאיר מקום לקרני האור שבהמשך, בדרך הקשה אל האושר ? אני רוצה לומר לעצמי: את תאכלי את תותי הגינה כל כך מלאים, שכל אחד מהם הוא התגלות אלוהית, כל נגיסה תהיה כשיתוף רוחני נהדר, מעבר לסליחה ולגאולה. כל טעם יביא אותך הביתה. זהו הפרי היחידי הראוי לאכילה, חמוץ ומר כמו גם מתוק, עגלגל ומלא עם חיים שגדלו מתוך מוות,  פרי אשר לבלב והבשיל בעונתו.

 לקריאת תחילת הספר על המיתוס של הצמחונות והטבעונות

מיתוס נוסף מהספר: צמח נותן בחופשיות ומרצונו מזון לאדם, בעל חיים לא

מיתוס נוסף - טריפה אכילה היא בהכרח ניצול ופגיעה באחר

מכתב פתוח של המחברת  לרשת "הול פוד". מתורגם לעברית - https://sites.google.com/site/gfisraelfoodjustice/

*** כדי לראות את ההערות הממוספרות שצויינו במאמר - יש לקנות את הספר.

*** הידעתם ? - חקלאים בד"כ לא מרוויחים מהזבל, אלא להיפך, פינוי הזבל מהווה עבורם הוצאה. כמה: הינה נתונים מתוך "יבול שיא, עיתון לחקלאות מתקדמת", גליון 47, דצמבר 2009, עמ' 42: העלות לרפתן של פינוי קוב זבל למתקן ביוגז היא 53 ש"ח, עלות הפינוי למתקן קומפוסטציה היא 27 ש"ח, ועלות הפינוי ליישום ישיר לשדה היא 13 ש"ח בלבד. במקביל נדרש מגדל המספוא (שלא משתמש בזבל לדישון) להשתמש בדשן כימי בעלות של כ60 ש"ח לדונם לשנה ליצור תחמיץ או שחת חיטה וכ216 ש"ח לדונם לשנה ליצור תחמיץ תירס או סורגום.  השימוש בזבל רפת מטייב קרקעות קלות תוך הגדלת היבול בשיעור של כ15-25%.

חזרה לאתר פינת החי

שניצל עוף או שניצל סויה ? מי מזיק יותר לסביבה ?   בהרבה מקרים דווקא השניצל סויה !   וגם חלב סויה מזיק יותר לסביבה מחלב פרה   מחקר חדש: הדיילי מייל נתן לו את הכותרת: "איך צמחונות גורמת יותר נזק לסביבה מאכילת בשר", והטיימס: "טופו יכול להזיק לסביבה יותר מאשר בשר, כך מצא מחקר של WWF"

המלצה על ספר "הגנת מעברות פתיים" ספר ישן וטוב, ואקטואלי עד היום לפרטים - הגנת מעברות פתיים - ספר מומלץ, המלצות ספרים