"אם קירות בתי המטבחיים היו שקופים, כל האנשים היו צמחוניים" - ציטוט השגור בפיהם של צמחוניים רבים, ובעיני רבים מהם נכון, היש בזה ממש ? - הבה נבדוק.
ראשית, יש אנשים רבים שהם עובדי משחטות ואף השוחטים עצמם, ועבורם "הקירות שקופים", אך הם לא הפכו לצמחונים.
שנית, יש שנכשלים להסיק מהביטוי משהו מוסרי, אך שימו לב, שהוא אינו טוען טענה מוסרית. יותר נראה שבא לטעון על תחושת גועל טבעית, ולכן עשוי מישהו לחשוב שזה גם לא מוסרי. אולם בביולוגיה יש הרבה דברים שיכולים להראות לנו דוחים, למשל הנעשה במערכת הביוב, אך אין זה אומר שהדבר אינו מוסרי.
נשאל - איזה מפעלים עם קירות שקופים יש ? לאיזה מפעל יכול הציבור הרחב לצפות במשך כל שעות עבודתו ? ולאיזה מפעל אין כמה דברים אותם הוא מעוניין להסתיר מהציבור הרחב ? מי מקוראי מאמר זה עבד במפעל או עסק כלשהו, ולא ידוע לו על דברים שהתחללו בו, שאילו היו מגיעים לציבור הרחב, חלק ממנו היה נמנע מלקנות את מוצריו ?, ובכלל, מה היה קורה למשל, אילו קירות בתי החולים היו שקופים והיו מראים לנו ילד חולה סרטן או מחלה קשה אחרת, אך לא מפתחים תרופות עבורו - בגלל שעקב הפגנות "פעילים" נגד ניסויים בבעלי חים - זה לא ניתן ? מה קורה לאותו פעיל כאשר הוא בעצמו חולה ? - הוא לוקח את התרופות שפותחו באמצעות ניסויים בבעלי חיים, שמעט קודם יצא להפגין נגד.
עם זאת, לא מוכחש - אדם מערבי ממוצע שיעשה ביקור פתע במשחטה, עשוי לצאת משם עם שוֹק והלם רציניים.
אך זה בחברה המערבית. חברה המתייחדת בכך שהשחיטה ועיבוד איברי החיה נסתר מעיני הציבור, ואולי דווקא בשל כך ניתן לזעזע. בגיל 12 נניח מישהו ש"פתאום" מבין מהיכן מגיע העוף, ומחליט להיות צמחוני. אבל בחברה מסורתית שהקירות היו שקופים, זה דווקא לא קרה. כלומר ה"קירות השקופים" מגיל צעיר, דווקא מנעה צמחונות.
ידועים גם מקרים הפוכים, שבהם כתוצאה מחשיפה למראה קשה היו, התפתחה דווקא אדישות וקשיחות, אולי אפילו מוגזמת - כמנגנון הגנה שעוזר להתגבר על תחושות קשות.
"פה בארץ אתה לא יודע מה מכניסים לך לאוכל, באתיופיה היו שוחטים את החיה מול העיניים, על המקום. הייתי רואה את זה וידעתי מה אני אוכלת. החיות היו מסתובבות בכפר אוכלות עשב וכל מיני דברים, הכל היה טבעי. פה אנחנו לא יודעים מה מכניסים להם" - כך הסבירה יוצאת אתיופיה למה בארץ קשה לה לאכול בשר, שהיא לא רואה בעיניה מה היה איתו. אמרה והוסיפה שכשהיה מגיע אורח, היו שוחטים לכבודו כבש או פרה. זה היה נחשב כבוד. גם בחגים, האב היה שוחט בעצמו, זה היה נחשב כבוד, הוא היה המנהיג של הבית. פה בארץ פתאום הסבירו להם שלא כל אחד יכול לשחוט. צריך ללכת לשוחט או שעושים את זה במפעל.
בחברה מסורתית/כפרית/שבטית כפי שהיה נהוג בכל העולם פעם ועוד היום - השחיטה והבישול לא נעשים במקום "סודי", סגור לקהל הרחב, אלא בחיק המשפחה והקהילה, בחצר הביית ואפילו בתוכו, כשהילדים הרבה פעמים שותפים להכנות ולבישול. יתר על כן, הרבה פעמים בעל החיים הנשחט גודל קודם או על ידי המשפחה או בטווח ראייתם. הם בהחלט עשויים להכירו. היו גם שראו איך התנרגול אחרי השחיטה ממשיך לרוץ זמן מה ללא ראש, ולא הפוכו לטבעונים. במקומות הללו על פי רוב אין אמצעי קירור מספיקים, לכן הבשר לא מגיע הבית בצורת שניצל קפוא עטוף בפרורי לחם, שיותר דומה לבמבה מאשר לתרנגולת. הדרך לשמור על הטריות היא לשחוט בסמיכות לבישול ולאכילה. למי שיצא לבקר במקומות כאלה ראה זאת כדבר שבשיגרה. ולא - לא הופכים בגלל זה לצמחוניים.
יכולתי לשים פה עכשיו תמונות ממשפחה כזו, שהיא משפחה נורמלית לגמרי בחברה בה היא חיה, ולא היה צריך ללכת רחוק כדי לפגוש בה, אבל בגלל רגישות של בני תרבות המערב הקוראים אתר זה, לא אשים, ומאותה סיבה כתבי עט רציניים העוסקים במסעות כמו נשיונל גיאוגרפיק לא מרבים בלהראות תמונות כאלה בשל רגישות קהל הקוראים המערבי שלהם, ופרשנות לא נכונה שלהם.
בכל זאת משהו
במאמר "על השטות שבצמחונות",
הובאה
התמונה על שני הילדים בחנות הדגים ?
פתחנו סעיף זה בשאלה איזה מפעל יש בכלל עם קירות שקופים. אז הינה - דווקא בתחום
"בתי המטבחיים", יש מקום כזה. במפעל עיבוד ומכירת הדגים שצולם, אין מחיצה
בכלל בין איזור העבודה לאיזור בו מגיעים הלקוחות, וכך
הלקוחות שרואים מול העיניים כיצד שולים את הדג החי מן המיים, ורואים שהוא נהרג מול
עיניהם, יכולים להיות בטוחים שמדובר בבשר הכי טרי שיכול להיות, רואים שמנקים,
ומריחים את הריחות האופיניים לחנות דגים סגורה. בתמונה הילדים התקרבו לאיזור
העבודה, הדגים נחתכו לעיניהם, ככל שרצו לראות, עבריהם הפנימיים שאין בהם צורך
הושלכו, חלקם נתחנו במכונה ויצאו לעיני הילדים כקציצות. הילדים לא נהנו מכך שצפו
בחיתוך האיברים, אך גם לא הפכו לצמחוניים, ולא רק זאת.
התמונה צולמה כאשר היו בערך בני 11-12. מיד בהגיעם לגיל 15, הגיל שבו על פי החוק
מותר להם לעבוד, הם החלו לעבוד באותה חנות. שניהם חיים במקום שהחנות הזו היא בתוך
הישוב, אחיהם והרבה נערים גדולים מהם כבר עבדו שם, ובכלל מדובר שם בצוות צעיר
יחסית.
לא, לא צוות צמחוני.
גם לעובדי החנות לא
נראה מוזר שילדים אלה נכנסו לחנות זו.
עניין של נורמות.
בעבר היו יותר ויותר משפחות שנהגו לקנות דגים חיים ולפני הבישול שמו באמבטיה כלשהי והילדים ראו ושיחקו, עד הבישול. גם ראו ממש, וגם אכלו ממש. ועדין כיום בטיול פשוט בחוף הים, בחוף הכינרת, בנחלים או באגם של הגן הלאומי ברמת גן, כל אחד יכול לראות דייגים רבים עם חכה, מוציאים דג מהמיים, נותנים לו לגסוס גסיסה איטית מחוץ למיים שם הוא לא יכול לנשום, וזה אחרי שנכנס קרס לפיו. רבים לא עושים זאת למטרות מסחר, ואפילו לא אוכלים את הדגים. פשוט תחביב בעיניהם. אתכם זה מזעזע ? הם דווקא אומרים שזה מרגיע אותם.
תראו גם את התאילנדים שבתמונה ועוסקים פיזית בחיתוך והרג הדגים. אם תעיינו בקיטעי עיתונות רלוונטיים, תקראו כמה סיפורים על ציד של חיות בר וחיות בית שהגיעו לצלחתם, כולל כתבה על ירידה משמעותית בבמספר חיות בר באיזורים בהם עבדו תיאלנדים. ולא, הם לא צמחוניים בגלל שראו את הדם וחיתוך האיברים. אולי להיפך - הם מגלים בתחום הזה מיומנויות צייד והכנת מלכודות שאף אחד מהתרבות שלנו לא יודע לעשות, והמודעות שלהם לשימור חיות בר וחמלה על חיות בית כמו כלבים וחתולים אינה כמו של מערבי ממוצע.
בחברה המערבית ישנם גם ציידים שעושים זאת פעמים רבות בתור "תחביב". רואים את המוות, רואים את הירי, עושים אותו ובעיקר בחו"ל יש להם גם מועדונים, חנויות ייחודיות, ואפילו ראש של צבי מפוחלץ תלוי בסלון. בעבר המנהג רווח הרבה יותר בחברה הגבוהה באירופה וברוסיה - האצילים עצמם יצאו לצייד, לא בגלל שהיה חסר להם אוכל, וגם לא היו חסרים משרתים שהיו עושים זאת עבורם, אילו רק ציוו עליהם, אך לא - האצילים עצמם יצאו כתחביב / כבילוי ואירוע חברתי. ראו את ההרג, והמשיכו. כנראה כנראה שלרוב האנשים יצר צייד והרג, אולם בחברה המערבית המודרנית, הרבה אנשים מעדיפים לנסות להכחיש את הייצר ה"חייתי" החבוי בהם.
"בית
מטבחיים שקוף"
-
חלק מציור של הנרי תומאס.
צוייר בסביבות 1840.
בציור צייד, אירוע חברתי, הריגה,
פשיטת עור,
שיחה. בני הכפר הפשוטים בבגדים אפורים צופים
בלא השתתפות
במעשי האצלים.
ברקע הרחוק - מסע הציד
נמשך.
פרטי הציור: Henry Thomas Alken (1785 - 1851) (British)
-
Hunting Scene: The Kill.
ניתן לצפות בתמונה המלאה כאן
בחברות רבות מאוד יש קהל אשר מגיע לצפות בחיות ממיתות זו את זו, רק לשם הבידור או העניין. דוגמה - קרב תרנגולים, "מלחמת שוורים" (שור מול מטאדור), קרבות גלדיאטורים זה נגד זה או נגד חיות טרף.
מה לגבי תיירים מערביים ?
תיירים שמגיעים לראות חיות באפריקה למשל, האם במקרה ש"יתמזל מזלם" ויראו אריה טורף האם יגעלו ויהיו צמחונים או דווקא יסתכלו במשקפות כדי לראות יותר טוב, יצלמו ויקראו קריאות הזדעזעות, בהלה, אבל גם התפעלות והתלהבות; ואצלכם ? רוב האנשים המערביים צופים בהרג לשם הנאה / עניין / אקשן בטלוויזיה, בין אם זה סרט טבע, או סרט פעולה / מתח ואפילו סרטים מצויירים רבים. כן, גם אתם.
מה עם סטודנטים לווטרינריה שבמסגרת הלימודים עושים ביקורים בבתי מטבחיים ? - בד"כ הם לא נהיים צמחוניים כתוצאה מכך.
ככה ש"קירות שקופים", לא בדיוק עושים את העבודה.
יתכן שההיפך הוא הנכון, הרבה צמחונים התחילו להימנע מבשר, אחרי שראו סרטון או משהו מציאותי, ופתאום היתה להם "הארה" הבנתי שהשניצל שלי היה פעם תרנגולת. אילו קירות בתי המטבחיים היו שקופים, זה היה להם מובן מאליו, ויתכן שלא היה קורה.
כל אנתרופולוג מתחיל לומד שכדי להבין תרבות מסויימת צריך לפתח ראיה דרך העיניים שלה, ולא דרך העיניים והמושגים שלנו. זה קשה גם לאנתרופולוג מנוסה, ועל אחת כמה לקהל הקוראים הרחב. גם אדם
שיגיע בפתאומיות מחברה מסורתית/שבטית/כפרית עשוי לקבל הלם ושוק מהרבה דברים בחברה המערבית, וסיפורים לא חסר.
בכל מקרה - הסתרת השחיטה הינה חלק מתרבות מערבית, ויכלה להתפתח עקב היות אמצעי קירור שיכולים ליצור מרווח זמן בין השחיטה לבישול ולאכילה. בתרבויות אנושיות עשירות/אשירות, מסורתיות ומוסריות רבות - לעורך הדורות השחיטה אינה דבר סודי, ובוודאי דבר שאינו מוביל לצמחונות. ראו למשל כמה בכתבי הקודש שלנו מתעסקים בזה.
** מה עם ניתוח רפואי ? - אדם מן השורה שנכח בניתוח רפואי תיאר זאת באוזני "ממש ראיתי שחיטה של אדם". אכן, לאדם מן השורה לראות ניתוח, חיתוך אדם, יכול להיות מראה קשה ביותר, ולגרום שוק. תחשבו על ילד קטן שרואה דבר כזה בלי הכנה מוקדמת. זה כמובן לא אומר שהניתוח עצמו הוא דבר רע.
** יש עוד הרבה דברים שאנשים נוהגים לא לראות, ולא להראות: למשל רוב האנשים מעדיפים לקיים את מצוות פרו-ורבו, בצינעה ולא לעיניי כולם, למרות מדובר ב"משהו טבעי", ואפילו מצווה. גם מה שאנו עושים בחדר השירותים זה מאחורי דלת סגורה, למרות שגם כאן בסה"כ מדובר בד"כ בפעילות ביולוגית רגילה, ואם אנו רואים בכביש חתול או כלב דרוסים, אנחנו בד"כ מסובבים את הראש, ולא מסתכלים על המחזה מעורר החלחלה, וטוענים ש"זה חינוכי, וככה ילמדו להיזהר בכביש".
קירות הכבישים שקופים, כולנו ראינו חיות דרוסות בכביש, אבל לא הפכנו בגלל זה למחרימי כל הקשור בתעשיית בתחבורה המנועית. "הקירות השקופים" לא עשו את העבודה.
* הרבה פעמים דווקא האתרים של הטבעוניים, מצנזרים מידע הנוגד את דעתם, יחסמו אנשים בפייסבוק שכותבים בעד בשר, ומראים להם את העובדות. כלומר, דווקא אצלם, "קירות הפייסבוק" או קירות האתר שלהם אינם שקופים.
* צריך לזכור שכשם ש"את נימוסי השולחן לא המציאו אנשים רעבים", כך גם בניגוד לחברת השפע המערבית, היו בהסטוריה האנושית רוב שידע חרפת רעב, לפחות בחלק מהזמן, ותחת רעב, לא היה אכפת תרנגול, או מאיילה, פרה, תאו.
* נזכיר בהקשר זה סיפורי ילדים קלסיים כמו כיפה אדומה ושלגיה שבהם מעשי זוועה
שמוקראים לילדים רכים בשנים. מצד אחד זה נשמע איום, ו"הקירות לא שקופים". מצד שני
הילדים רוצים לשמוע שוב ושוב, וזה דיון שלם מבחינת ההשלכות. האם לגונן על הילד ? או
אולי יש לזה תפקיד חשוב בהכנת הילד לעולם.
בסיפורים אלה, למרות הזוועות, הדמויות שהילד מזדהה איתן מאושרות בסופו של דבר.
במציאות זה לא תמיד כך. זו דוגמה לחשיפה הדרגתית.
